בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים
ערב יום כיפור - מה שמסתתר בקרעפלאך ובלעקאח
אנו מקיימים הרבה מאד מנהגים מבלי שנדע מדוע אנו נוהגים כך - "אוה, זה
מנהג!" או, "זה רק משהו שאנשים נוהגים לעשות; אין לכך כל משמעות בעצם...", נאמר למי
ששואל מהי הסיבה לשמירת מנהג מסוים. האמת היא, שהסיבה לשמירת מנהגים בדרך זו או אחרת,
היא עמוקה יותר ממה שאנו חושבים. חז"ל מלמדים שגם "מנהג ישראל, תורה הוא". אלא שתוכנו
העמוק של כל מנהג, איננו ידוע בדרך כלל לרוב האנשים. כדי להראות כמה באמת עמוקים הם
המנהגים, הבה נקח לדוגמא שני מנהגים נפוצים שנוהגים בהם בערב יום כיפור.
דוגמא אחת היא אכילת קרעפלאך (כיסנים ממולאים בשר) בערב יום כיפור. מדוע
אנו עושים זאת? התשובה הרגילה היא שוב, "אוה זה רק מנהג!" האמת היא שיש סיבה עמוקה
על פי תורת הקבלה לאכילת קרעפלאך: הרבי מסביר שהבשר שבתוך הקרעפלאך הוא כנגד מידות
הלב ואילו העיסה העוטפת את הבשר - העשויה מקמח חיטים - היא כנגד הדעת, היינו לידע את
ה'. בערב יום כיפור, מאירה פנימיות עומק הלב, אלה החסדים המכוסים החבויים בתוך השכל.
כך, בעת שאנו אוכלים את הקרעפלאך במרק שלנו בערב יום כיפור, יש לנו משהו לחשוב עליו
- אנו מתפללים שמדת החסד והרחמים של ה' תאיר בגלוי בדעתנו ובלבבנו, ושגם אנו ניענה
לאחרים מתוך חסד ורחמים. הסבר נוסף: שתי פיסות הבצק העוטפות את הבשר רומזות לשתי הלחם
שהיו מניחים על גבי שני הכבשים שהוקרבו בחג השבועות. כשם שבשבועות אנו חוגגים את מתן-תורה
שהיה במעמד הר סיני, כך גם יום כיפור הוא יום מתן הלוחות השניות שקיבל משה לאחר שה'
סלח לעמו על חטא העגל. הנה, מעתה יש לכן על מה לחשוב בעת אכילת המרק בסעודת ערב יום
כיפור.
דוגמא נוספת למנהג מאד מקובל, שמקפידים עליו בין חסידי חב"ד, הוא המנהג
לבקש לעקאח (פרוסת עוגת דבש) בערב יום כיפור. בכל בית מכינים עוגת דבש, ואחד מבני הבית
מחלק פרוסה לכל מי שמבקש ממנו. אחד מרגעי השיא של תשרי ב770-, הי' הזמן שבו מחלק הרבי
לעקאח לכעשרת אלפים איש. מה משמעותו של מנהג זה?
באחת משיחותיו מסביר הרבי את המנהג של נתינת לעקאח. כולנו מבינות מדוע
מדובר דוקא בעוגת דבש - מכיוון שהיא מתוקה, ורומזת לשנה טובה ומתוקה. אך מה טמון בכך
שאת תבקשי את הפרוסה? שימו לב שהמנהג איננו אומר רק שהממונה על חלוקת העוגה יחלק ממנה
פרוסה לכל אחד, אלא שכל אחד יאמר בכוונה תחילה, "האם תוכל לתת לי פרוסת עוגה?" את צריכה
להושיט את ידך ולבקש, "בבקשה, תן לי פרוסת עוגה", ורק אז העוגה ניתנת. גם בביתנו, וגם
בילדותי בבית הורי, היינו עושים אותו דבר. הבעל מבקש מאשתו, האשה מבקשת מבעלה, הילדים
מבקשים מאמם, כל אחד צריך לבקש. ונשאלת השאלה, מה המשחק הזה שאנו משחקים? מה הוא בא
ללמדנו? והתשובה הניתנת היא בדרך כלל סתמית, כמו "זהו מנהג. אינך חייבת לדעת מדוע את
עושה כך. את עושה וזהו".
בכל זאת, הרבי מסביר את טעמו של המנהג הזה. אנו יודעים שמזונותיו של אדם
קצובים ונקבעים בתקופה זו של השנה - בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ויום הכיפורים.
בתקופה זו קובע ה' ממה תהיה פרנסתו של כל אחד, וכמה. אחד יכול להרוויח את מזונותיו
בדרך מכובדת, בהיותו מנהל בנק. אדם אחר יכול להתפרנס משטיפת רצפות. אחר, מקיצבת ארגוני
סעד, ואדם אחר, על ידי שהוא פושט יד ברחוב. כפי שידוע לנו היטב, ישנם הרבה אנשים שנגזר
עליהם לקבל את פרנסתם בדרכים מביישות ובלתי נעימות.
ובכן, המנהג של חלוקת הלעקאח בא לומר שאם חלילה נגזר עלי לפשוט יד לפרנסתי,
אזי שאצא ידי חובה בכך שאבקש מאת אשתי או בני, "בבקשה תנו לי פרוסת עוגה". בכך תתקיים
הגזרה, ומכאן ואילך, במשך כל השנה, לא אצטרך לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם.
זו סיבה אחת לבקשת הלעקאח.
יש סיבה נוספת למנהג בקשת הלעקאח: הדרך שבה מרוויח אדם את פרנסתו היא
רק האמצעי שדרכו הוא מקבל את מה שה' החליט לתת לו. ה' הוא המחליט כמה יקבל אדם זה ובאיזו
דרך. אנשים מעוניינים לא רק להרוויח את כספם, אלא גם להרוויח את זה באופן שאיננו מבייש.
אנשים רוצים להרוויח את פרנסתם דרך אנשים ידידותיים ובדרך נעימה. הרבי חילק אלפי פרוסות
לעקאח לאנשים מכל רחבי תבל. מדוע כאשר אדם מקבל לעקאח מהרבי הוא איננו חש בושה? אם
את צריכה ללכת ולבקש ממישהו פרוסת לחם, האין זה מבייש? והנה כאשר את הולכת ומבקשת מהרבי
פרוסת לעקאח, את אינך חשה בושה. וההסבר לכך הוא, שאפילו כאשר את נותנת כסף או משהו
אחר, הרי לאמיתו של דבר אין זו את הנותנת, אלא ה' הוא הנותן דרכך. הוא הנו הנותן האמיתי
של הכסף. את יכולה לראות זאת בבירור כאשר את משווה שני פושטי-יד משני צדי הרחוב. בערך
אותו מספר אנשים עובר על פניהם, אך העני היושב מצד זה של הרחוב קיבץ 47 שקל, ואילו
זה היושב ממול קיבל 67. כיצד קרה שאחד קיבל יותר ואחד פחות? שלאחד הרעימו פנים ולחברו
הסבירו פנים? הדבר איננו מקרי. הכל מאת ה'. אין ספק, האנשים הנותנים את הכסף הם שליחיו
של ה'. וכך, האדם הנותן לעקאח, או צדקה, אינו אלא שליח מאת ה' ואת מקבלת את מתת ידו
ללא תחושה של השפלה וחוסר נעימות. הדבר הוא כך במיוחד כאשר אדם מקבל לעקאח מהרבי -
בגלל ענוותנותו העצומה. כי כאשר הרבי נותן לעקאח, את מרגישה בבירור שהוא שליח ה' ושהלעקאח,
למעשה, ניתן לך מאת ה'.
שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה. |
