בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

י"ט כסלו - כיצד נעוץ סופו בתחילתו

לוח-השנה החסידי מתחיל בי"ט בכסלו. בתאריך זה, בשנת תקנ"ט (1798), שוחרר האדמו"ר הזקן מכלאו לאחר שנאסר באשמת שוא שהעלילו עליו מתנגדי החסידות. הרבי הרש"ב, החמישי בשושלת חב"ד, מכנה את היום הזה "ראש השנה לחסידות". בדיוק כמו שראש השנה איננו סתם תחילת השנה אלא ה"ראש" שלה, כמבואר בחסידות, כך גם י"ט כסלו הוא ה"ראש" של השנה החסידית. לכן, כדאי להתעכב מעט על נושא החסידות. מהי, ומהו המסר שהיא נושאת עבור העולם כולו.

יש כאלה הרוצים להגדיר את החסידות כדרך חיים של חלק מן היהודים האורתודוכסיים. אולם במרוצת הזמן, התברר יותר ויותר שהדבר איננו כך. זו איננה דרך חיים של קבוצה מיוחדת, אלא השקפה על החיים בכלל ועל חיים יהודיים בפרט - כאלה הקשורים עם היעוד של עם ישראל כולו. הופעתו של הבעש"ט בנקודה מסוימת בהסטוריה היהודית, מסמנת ציון-דרך על המסילה המובילה למשיח, ודבר זה, בלי ספק, נוגע לכל העם היהודי כולו.

על פי המסופר לעיל, הבעש"ט כתב פעם מכתב לגיסו שהתגורר בארץ ישראל, וסיפר לו על עליית הנשמה שהיתה לו בראש השנה שנת תק"ז (1746). הוא פגש בהיכלות העליונים את המשיח ושאלו: "אימתי קאתי מר?" ומשיח ענהו: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".

כיום יש קבוצות הפועלות נמרצות להפצת תורתו של משיח שנמסרה לבעש"ט, וכן, אנשים הלומדים את תורת החסידות. אולם, אף כי לכל קבוצה חסידית יש מנהגים משלה וסגנון חיים שקבלה מרבותיה האדמו"רים, אשר בסופו של דבר, נובעים מן הבעל- שם-טוב. הנה לגבי תורת הבעש"ט, זו התבארה בהרחבה ובהעמקה, באופן בלעדי כמעט, על ידי אדמו"רי חב"ד, אשר גם דאגו לכך שהתורות האלו יהיו מובנות לכל אחד וכולם יוכלו ללמדן, אפילו אלה שעדיין לא הגיעו לרמה גבוהה של לימוד תורה וקיום מצוות. כך קיבלו אדמו"רי חב"ד את תורת החסידות מהאדמו"ר הזקן, אשר קיבל אותה מאת מורו ורבו המגיד ממעזריטש, אשר היה תלמידו המובהק של הבעל-שם-טוב.

ככל שאדם מתקרב יותר לחסידות חב"ד ולומד אותה, וככל שהוא נוהג יותר על פי הוראותיהם של אדמו"רי חב"ד, מאזין היטב לדברים ופועל על פיהם כמיטב יכולתו, כך יבוא משיח יותר מהר. ברור הוא שאם ברצונך לקחת חלק פעיל בהשגת היעוד הסופי של העם היהודי, ואת חפצה להתכונן לקבל פני משיח, הדרך לעשות זאת היא להיות קשורה לחסידות חב"ד.

כי זו איננה רק דרך להפצת התורה - דבר שהוא חשוב כשלעצמו - אלא היא גם ביטוי לאהבת ישראל. מצות אהבת ישראל, כמו כמעט כל מצוות התורה, יש לה גבולות וסייגים. על פי ההלכה הבסיסית חייב אדם לאהוב את רעהו, ככתוב "ואהבת לרעך כמוך", והמפרשים מבארים, "את מי שעמך בתורה". אולם לגבי מי שאיננו רעך, אינך מחויב, על פי שורת הדין, לאהוב אותו. בכל זאת, הבעל-שם-טוב החדיר בחסידיו אהבת ישראל לכל יהודי. מסיבה זו, רואים חסידי חב"ד חובה לעצמם לתת לכל יהודי את הזכות לסייע בקירוב בואו של משיח.

לפני שהרבי עלה על כס הנשיאות, ביקש ממנו חותנו האדמו"ר הריי"צ לכתוב ספר של פתגמים ורעיונות חסידיים קצרים לכל יום מימות השנה. כך נולד הספר "היום יום" המפורסם. בתחילת הספר מובאים הדברים הבאים, מתוך מכתבו של הרבי הריי"צ נ"ע: "בתקופה הרת עולם זו, כשהעולם כולו מזדעזע מפאת 'חבלי משיח', והשם יתברך הצית את חומת הגלות... מחובתו של כל יהודי, איש, אשה, זקן ונער, לשאול את עצמו: מה עשיתי ומה אני עושה בכדי להקל על 'חבלי משיח' ולזכות לגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו?"

דורנו שונה מן הדורות שקדמו לנו, כי אנו הננו הדור שיקדם את פני משיח, כפי שהסביר הרבי בהזדמנויות רבות. אם כי כל הדורות התפללו שיבוא משיח, וקיוו שהנה, בכל רגע, הוא יבוא - הרי שבדורנו, הדבר יתרחש בפועל, והמשיח עומד ממש מעבר לפינה.

אילו רק היינו יודעים כמה משיח קרוב באמת, היינו רוקדים ברחובות מרוב שמחה. יש הבדל עצום בין הדורות שקדמו לנו, לבינינו. גם בגלל סיבה זו חייב דורנו להיות חדור בתודעת המשיח וכמה הוא קרוב אלינו. רבים מאד מבני עמנו, כלל אינם מודעים לכך. כיצד יכולים הם להתלהב מביאת משיח ומן היהדות בכלל, כאשר אינם יודעים דבר וחצי דבר בנושאים אלה? הידיעה שמשיח מתקרב צריכה למלא כל יהודי בתחושה שיש לו תכלית בחיים. אין דבר חשוב מזה, כי זהו מילוי מטרת ה' בבריאת העולם, כפי שמלמד האדמו"ר הזקן בספר התניא (פרק ל"ו). כאשר אנו באים במגע עם אנשים שאינם מודעים כלל למושג משיח, ובודאי אינם יודעים כי בואו קרוב מאד - מחובתנו ליידע אותם איכשהו, כדי שיוכלו אף הם להכין את עצמם ליום שציפינו לו זמן כה רב.

לאלה המטילים ספק בצורך לעשות זאת, התשובה היא כי משיח איננו נושא השייך במיוחד לחב"ד. המשיח נזכר בכל כתבי הנביאים ובחז"ל, בקבלה ובחסידות. (אך הגענו למצב שכאשר את אומרת "אנו רוצים משיח", מישהו בודאי ישאל אותך, "את חב"דניקית?")

יש כאלה השואלים, "איך יודעת חב"ד שביאת משיח קרובה לבוא?" התשובה נמצאת בבירור בכתביהם של חז"ל בגמרא. חז"ל אומרים שם, שהעולם יתקיים ששת אלפי שנה. את האלפיים הראשונות, לפני שאברהם אבינו הופיע, הם מכנים "תוהו" - עירבוביה רוחנית וגשמית. האלפיים הבאות, מזמנו של אברהם אבינו עד לאחר חורבן בית שני, נקראות "תורה". האלפיים האחרונות נקראות "ימות המשיח". פירוש הדבר שבכל זמן שהוא על פני האלפיים הללו בואו של המשיח קרוב (אף כי לכל המאוחר הוא יגיע בשנת 6000 לבריאה). יתר על כן, חז"ל מוסיפים ש"כלו כל הקיצין", כל הזמנים שנחזו מראש לבואו של משיח, כבר עברו. ומכיוון שאנו עומדים כבר בשנת 5750 לבריאת העולם, לקראת סוף האלף הששי, הרי בואו של משיח באמת קרוב.

ועוד זאת, חז"ל מדמים את ששת אלפי השנים לששת ימי השבוע המקדימים את השבת. כלומר, האלף הראשון מקביל ליום ראשון, האלף השני ליום שני וכן הלאה. יוצא אפוא שהאלף הששי (עד שנת 6000) מקביל ליום ששי. וכשם שההלכה אומרת שיש לקבל את השבת זמן-מה לפני השקיעה, כך גם האלף השביעי יתחיל לפני שנת 6000. כשם שאנו מדליקות נרות שבת זמן ניכר לפני רדת החשיכה, כך גם משיח לא יבוא רק בשנת 5999, אלא לפני זה. אם תעשו חשבון, תווכחו שאנו כבר ברבע האחרון של היום השישי. לפי השולחן ערוך, אנו כבר יכולות להדליק נרות שבת! (היו אנשים שקשרו את הרעיון הזה למבצע הדלקת נרות-שבת עליו הכריז הרבי). ואכן, בדור הקודם, היו הרבה צדיקים, כולל הרבי הריי"צ, שפירשו את המאורעות רבי התהפוכות של המאה, ביחוד את מלחמת העולם השניה, שבה נטבח שליש מן העם היהודי, כחבלי משיח. וכפי שכל מי שילדה תינוק יודעת שצירי הלידה נמשכים שעות, אך ברגע שהם מתחילים לבוא בתכיפות, סימן שהופעתו של התינוק קרובה מאד, כך גם בענייננו. תהפוכות חמישים או שישים השנים האחרונות מאותתות את התחלת הלידה. ותכיפות המשברים המתרחשים עתה - בוודאי מבשרת את לידתו הקרובה של משיח.

כל הרעיונות הללו הם לאו דווקא ממקורות חב"דיים. הם כתובים במפורש במאמרי חז"ל, ובכתביהם של גדולי תורה במשך כל הדורות. הרבי כבר אמר באופן גלוי וחד משמעי שדורנו זה הוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה. יתירה מזו, הוא לא אמר זאת רק בינו לבין חסידיו, אלא לידיעת הציבור הרחב. דברי הרבי מועברים לכל חלקי תבל, בו זמנית, בתרגום סימולטני, לכמה וכמה שפות. זמן קצר לאחר אמירת הדברים, מתפרסמות שיחות הרבי בדפוס ומופצות ברחבי העולם. אין זה סוד שהרבי, בגלוי ובקול רם, הכריז שמשיח כבר ממש מעבר לפנה. כל מה שעלינו לעשות הוא, להשלים את ההכנות האחרונות לבואו.

אנשים שלא שמעו את בשורתו של הרבי הנוגעת לבואו הקרוב של משיח, או שהתעלמו מדבריו, מסתכלים היום על העולם היהודי ולבם פג בקרבם. הם רואים את ההתבוללות, את המספרים הדמוגרפיים, ואומרים, "אנו נמצאים בתקופה נוראה בהסטוריה שלנו. היהדות הולכת ומתמעטת". אך אילו היו מאזינים לדברי הרבי, היו מתפלאים לשמוע שהוא שופע אופטימיות - הכל נפלא. כולנו כבר מוכנים. אפילו "צחצחנו את הכפתורים" ואנו מוכנים לתהלוכה!

אולם בכל זאת, על פי שכלנו, נראה שיש ניגוד בין המציאות לבין מה שהרבי אומר. הדרך היחידה שבה אני יכולה ליישב את הניגוד הזה, היא על ידי שנבין כי הראייה שלנו מוגבלת. אנו קצרי-ראייה ורואים רק את מה שמתחת לאפינו. אין לנו כל ידיעה אמיתית על מה שמתרחש או על מה שעתיד להתרחש, או על מה שמתרחש שם, למעלה. אנו מסוגלים לראות רק קטע מזערי של הדברים. משום כך הרבי אומר לנו ללא הרף, לפקוח את עינינו! האם היה לכם פעם ילד בן שלוש? נסו להסביר לו מדוע אסור לו לטפס ולהגיע לארונות המטבח ולחפש שם ממתקים. האם יכולים אתם להעביר אליו את ההבנה שלכם על מה שהוא צריך או לא צריך לעשות? כל מי שניסה יאמר לכם שהדבר בלתי אפשרי. בן-שלוש חייב לגדול כדי להבין את הדברים כפי שאתם מבינים אותם. הדבר נכון גם לגבינו בהשוואה לצדיקים. הצדיק, בעל רוח הקדש, יכול לראות את העבר, ההווה והעתיד של הנשמה - מה אדם הצליח לעשות או לא הצליח לעשות בגילגולים קודמים, ובחייו עתה. לכן הוא פשוט רואה את הדברים באופן אחר. הרבי מצטט שוב ושוב את הרמב"ם הפוסק כי "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין". בעינינו נראה הדבר כבלתי אפשרי. כיצד יכולים יהודים מתבוללים אלה להיות שומרי מצוות? איך הם יחזרו בתשובה? הדבר לא מתקבל על דעתנו; זה נשמע רחוק מן המציאות. ובכל זאת, הרבי אמר פעמים כה רבות: לא יישאר אפילו יהודי אחד שלא יחזור בתשובה! חלקם יחזרו בתשובה מתוך הכרה שכלית, על ידי ש"יגלו את האור" ויימשכו אליו באופן טבעי. אחרים יחזרו בתשובה בדרך הקשה, וכפי שהמשיל זאת הרבי: אבן חלמיש יכולה תמיד להוציא ניצוץ, אפילו אם שרתה במים במשך חודש. כל מה שצריך לעשות, הוא להכות בה בחתיכת ברזל או בחפץ קשה אחר. כך, הניצוץ היהודי לעולם אינו כבה לגמרי; הוא תמיד מצוי אי שם. אך לפעמים יש צורך להכות במקום הנכון כדי לגלות את הניצוץ...

עתה, יכולים אנו להבין כיצד הסוף - בואו המיוחל של המשיח - נעוץ בהתחלה, בראש השנה לחסידות. כי למרות שאף אחד מן הרעיונות הנ"ל אודות משיח, איננו חדש, הרי שהבעל- שם-טוב, ואדמו"רי חסידות חב"ד שבאו אחריו, היו אלה, בלי ספק, שקירבו את הנושאים והרעיונות האלה לתודעת העולם אשר כמעט שכח אותם.

עלינו להתפלל שנזכה לראות את הגאולה במו עינינו ושנמלא תפקיד מכריע בהבאתה. הרבי רואה כבר עתה בבירור מה העתיד צופן בחובו עבור העם היהודי: אף לא יהודי אחד ישאר מאחור! אז למה להתייאש? למה לקבל רפיון ידים? בעוד שכל האחרים מליטים את פניהם בידיהם מתוך פחד וחוסר אונים, הרבי רואה שהכל עומד להיות ממש בסדר, וממש בקרוב. זה רק עניין של זמן - זמן קצר מאד, אם ירצה ה'.