בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

פרשת שמות- ראשים מצריים וראשים יהודיים

המצרים היו מאד פקחים. באותם ימים הם היו החכמים שבאומות. עד היום, אנשים עומדים מלאי תמיהה ואינם מבינים כיצד הם בנו את הפירמידות ללא הסיוע של מכונות מודרניות וטכנולוגיה מודרנית. עד היום, אנו רואים את המומיות שנשתמרו במשך אלפי שנה, וזאת, מבלי שהיתה להם גישה לכימיקלים מודרניים וידע רפואי מודרני. המצרים היו מומחים באסטרולוגיה, ברפואה, במדע ובתחומים רבים אחרים. פרעה עצמו, אף הוא לא היה קוטל קנים. אולם, פרעה הנו הסמל של דרך החשיבה האנטי-יהודית.

יש דרך חשיבה יהודית ודרך חשיבה "גויית". השתים מאד שונות זו מזו. פרעה הוא הסמל העיקרי של דרך החשיבה ה"גויית". כאשר אתן קוראות בתורה שפרעה אמר כך וכך, שימו לב. אין זה פרעה של אותו דור בלבד שאמר את הדברים, אלא על פני כל הדורות ישנו תמיד פרעה האומר את אותם הדברים. ולכן ה' שם דברים אלו בתורה - מכיוון שה' רוצה שנכיר ונדע כיצד אסור לנו לחשוב. ישנו ביטוי "אם הוזהרת מראש, כאילו צוידת בכלי-מלחמה". פירוש הדבר, שמלמדים אותנו מראש כיצד להלחם בסוג זה של פילוסופיה או השקפת חיים.

בפרשה זו אומר פרעה למשה ואהרון שיעזבו את העם לנפשו ויתעסקו בעניינים של עצמם; שיפסיקו להציק לעם בענין ההליכה לעבוד את ה'. זהו המשפט הנצחי מפיו של פרעה הנצחי, "התעסקו בעניינים שלכם", כך אמר. "אתם אוהבים ללמוד תורה? לכו תלמדו. לא אפריע לכם. לא אעצור בכם מללמוד תורה. אך אל תפריעו לאנשים אחרים; אל תשכנעו אותם ללמוד תורה. אתם רוצים להיות יהודים דתיים? תהיו כמה שאתם רוצים, תהיו צדיקים, אך עזבו את האחרים לנפשם". אם אתם שומעים אנשים המדברים בסגנון זה, דעו לכם שזוהי הפילוסופיה של פרעה והיא אנטי-יהודית.

על פי ההשקפה היהודית, מוות רוחני חמור בהרבה ממוות גשמי. אם אדם קיפח את חייו, הרי כל עוד יש לו עולם הבא, יש לו את העיקר. אך אם הוא מאבד את העולם הבא, אין לו כלום. מה טובה יש בחיים הגשמיים, אם הם חולפים ואינם? אהבתו של אדם לרעהו היהודי, צריכה להניעו להתעניין ברווחתו. אין זה אומר שאותו אדם תוחב את אפו בענינים לא לו. מישהי סיפרה לי שפעם קרה שכעסה מאד על אשה חב"דית מסוימת שנראתה כתוחבת את אפה בעניניה. אותה אשה הטרידה אותה שוב ושוב עד שיום אחד פקעה סבלנותה והיא צעקה, "מה איכפת לך איך אני חיה? אלו החיים שלי. מה זה ענינך מה אני עושה עם החיים שלי?" זו דרך חשיבה "גויית". רק לאחר שנים, כאשר היא השתנתה מאד בכל הנוגע ליהדות, היא היתה מסוגלת להבין שמה שהיא ראתה כהטרדה מרגיזה, היה למעשה חסד גדול.

אדם צריך להתיחס לזולת כאם לילדיה. מנסיונך את יודעת איך זה לתת תרופה לילדך, או להזכיר לו ללבוש מעיל. כאם, את באמת דואגת לילדך. אך התגובה היא בדרך כלל, "אוה, אמא, תעזבי אותי, זה מעצבן אותי". אם היינו דואגים באמת לחייו הרוחניים של הזולת, לא היינו מרגישים כטרדנים. ענין נכבד מדי מוטל כאן על כף המאזנים. התורה אומרת, "ואהבת לרעך כמוך". כאשר זה נוגע אליך, אינך אומרת, "אוה כבר עשיתי מספיק בשביל עצמי", האם לא כן?

פעם אמר המגיד ממעזריטש, "הלואי היו נושקים את ספר התורה באותה אהבה שהיה מורי (הבעש"ט) מנשק את הילדים בהוליכו אותם אל ה'חדר'..." הבעש"ט לימד לאהוב יהודים משום שהם יהודים, אפילו אם הם לא מלומדים או פקחיים או עשירים. אם אנו מתאמצים כל כך להעלות את עצמנו למדריגה יותר גבוהה, כיצד נוכל להיות שלווים כל עוד יהודים אחרים נמצאים במדריגה יותר נמוכה? עלינו לנסות להעלותם למדריגה גבוהה יותר. אם אין אנו עושים זאת, אנו עלולים לסכן לא רק את השליחות שלנו בחיים, אלא גם את גאולת עם ישראל כולו מן הגלות. זוהי נקודה שהרבי מצטט אותה, לעתים קרובות, מתוך הרמב"ם - צריך כל אדם שיראה את כל העולם כאילו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצווה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה. ולכן אל תחשבו כל כך הרבה. אל תדחו זאת לעוד שבוע, לעוד יום, או אפילו לעוד שניה. ברגע שיש באפשרותכם לעזור ליהודי, עשו זאת - מיד.

ה' רוצה לראות את כל היהודים, מכל דרגה שהיא, חיים באחדות ובהרמוניה. בנין נבנה מחלקים רבים, אך כל חלק מחובר לכל חלק אחר, וכך נהיה הבנין שלם. ומכיוון שכולנו מחוברים, לא נוכל אף פעם לומר, "מה זה משנה לי, אם מישהו אי שם מועד ונופל, או שאינו מתנהג כראוי?" הרי זה מגוחך. אם הגג בסדר, אך קומת הקרקע עומדת לקרוס, יהיה הבנין כולו בסכנה. אנו הרי רוצות שכל הבנין ישאר על מכונו, האם לא כן?

וכפי שהסברנו זאת לעיל על ידי משל מן הצבא. כאשר גנרל מכריז כי הוא עומד לבוא ולסקור את גדודיו, הוא כמובן נותן להם זמן להתכונן, לצחצח את נעליהם, לגהץ את מדיהם וכד'. אך אם חייל אחד בלבד אינו מכין עצמו כיאות, הגנרל יכעס. אך לא על החייל אלא על הקצין האחראי לו. בדרך דומה, אומר הרבי, כל אחד מאתנו אחראי ליהודי שעדיין איננו כפי שהוא צריך להיות, כי ביכולתנו לעשות משהו בנידון. אסור לנו לשבת בשלווה ולומר, "אה, מה זה כבר משנה. כל עוד אני בסדר, אינני צריכה לדאוג". כי יום הדין קרב וה' אולי ימצא אותנו אשמים על מחדליו של הזולת, כי היה ביכולתנו לעשות לשיפורו, ולא עשינו. כולנו באים במגע עם אנשים היודעים פחות מאתנו. אנו יודעות שאילו היה איכפת לנו יותר והיינו נמרצות יותר, היינו יכולות להשאיר חותם חיובי כלשהו על חיי הזולת. דבר זה הוא בודאי בהישג-יד של כולנו.

וכשנגיע לדרגה זו של אחדות, נזכה לאחדות המוחלטת כאשר "ה' אחד ושמו אחד" יתגלה. אך אחדות ה' תלויה באחדות העם היהודי. אם אנו רוצים להגיע לעידן שבו תתגלה אחדות ה', עלינו להתיחס בחמימות לאחינו היהודים.