בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

עשרה בטבת - לעצור כח וללדת

בהיקף הראיה המוגבל שלנו, ימי הצום על החורבן הם ימים עצובים וגלמודים. אך הרבי מאיר את הייעוד הנבואי שימי הצומות עתידים להפוך לימים טובים, ומסביר שכאשר משיח יבוא, הדברים יתגלו כפי שהם באמת. אז נווכח שימים אלה לא היו כה רעים כפי שהם נראו. אדרבה, אנו נראה איך היו אלה ימים בעלי פוטנציאל עצום של קירבת ה' וקדושה. הדברים מתיחסים גם לעשרה בטבת.

המספר עשר מצביע על דרגה מסוימת של קדושה, של שלמות ומושלמות בענינים קדושים. ישנן עשר הספירות; יש עשרה מאמרות שבהן נברא העולם; יש עשרת הדברות ועשר דרגות קדושה בארץ ישראל. לא במקרה, יום כיפור, היום הקדוש ביותר, חל בעשירי לתשרי. "בסדר", תאמרו, "תשרי זה תשרי, אך טבת? איזו משמעות יש לחודש טבת?" כידוע, אנו מונים את החודשים מחודש ניסן, הנקרא בתורה: החודש הראשון. אם ניסן הוא הראשון, מהו, אם כן, טבת? החודש העשירי! יוצא, אפוא, שעשרה בטבת הוא העשירי בעשירי. הדבר מצביע על תוספת קדושה שלא נמצאת אפילו בחגים!

בתורה, תקופת הגלות, וביחוד סוף הגלות, נמשלת פעמים רבות, למצב שבו נמצאת אשה העומדת ללדת. ככל שתהליך הלידה מתקרב, צירי הלידה תכופים יותר וקשים יותר לסבול. אולם, מיד לאחר הלידה, הכאב אינו אלא משהו השייך לעבר, משהו הזכור במעומעם, ואילו יום לידת התינוק נחשב מהיום, ליום מלא שמחה. ככל שחולפות השנים, זכר הכאב הולך ונחלש, והשמחה והנחת גוברים על זכרון הכאב וקושי הלידה. כך גם הגלות. אנו חווים עתה את חבלי הלידה, את הצירים. זה קשה, אך הם זמניים, וזהו רק מחיר מועט שעלינו לשלם תמורת השמחה והברכה העצומה שיבואו בעקבותיהם. שוב, אם היה לנו די זמן, הייתי מסבירה את העניין ביתר הרחבה, אך זוהי דרך אחת שבה אנו יכולים להסתכל על יום צום באופן חיובי, ולנצל יום זה, ללמוד ולנסות להיות טובים יותר ויהודיים יותר, מתוך ידיעה שכאשר יום זה יהפוך ליום ששון ושמחה ומשיח יהיה כאן, כל הצומות והצער, יהיו נחלת העבר.