בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

חיי-שרה, י"ט כסלו, חנוכה - שלושה הבזקים של אור

הרבי מצטט לעתים קרובות את דברי ספר "שני לוחות הברית" (או בקיצור, השל"ה הקדוש) לפיהם קיים קשר בין מאורעות בלוח העברי לבין הפרשה שקוראים באותו שבוע. ומכיוון שהכל קורה בהשגחה פרטית, ברור שיש קשר בין שני מאורעות הקורים בו-זמנית. לפי זה, אם תאריך מסוים חל תמיד בשבוע שבו קוראים פרשה מסוימת, אזי יש קשר ביניהם, אפילו אם אין רואים זאת ממבט ראשון. פשוט, צריכים לדעת איך להסתכל. מי ששמע התוועדויות של הרבי, יודע שלפחות אחת השיחות (על פי רוב זו השיחה הראשונה) מוקדשת לביאור הקשר הזה.

עיקרון זה נכון גם לגבי שבת מברכים - השבת האחרונה של החודש היוצא - שבה מברכים את החודש הנכנס. ומכיוון שממנה מתברך ראש החודש, היא בודאי קשורה עם כל אחד מימי החודש הבא.

בשבת זו קראנו את פרשת חיי-שרה. ומאחר שבשבת זו גם מברכים את חודש כסלו, היא קשורה לכל ימי החודש הזה, כולל י"ט כסלו שבו השתחרר האדמו"ר הזקן ממאסר, בגלל אשמת שוא, ב-ה'תקנ"ט (1798), וחג החנוכה שבו חוגגים את ניצחון החשמונאים על היוונים, ואת נס פך השמן שלא נטמא, אשר באופן ניסי הספיק להדלקת המנורה במשך שמונה ימים.

נסים ואור

מהו הקשר בין פרשת חיי-שרה, לי"ט כסלו ולחנוכה?

אחד המאורעות העיקריים המתוארים בפרשה זו, הוא השידוך והנישואין של יצחק ורבקה. אלה הנישואין הראשונים הנזכרים מפורשות בתורה. דבר זה הוא משמעותי כשלעצמו, כי כאשר משהו נזכר בתורה לראשונה, יש לו תמיד משמעות מיוחדת, ואנו יכולים להסיק ממנו הוראה מיוחדת. מכל מקום, מה שאנו מחפשים כרגע, הוא הקשר בין פרשת חיי שרה, י"ט כסלו וחנוכה. הרבי מצביע על כך שכל השלושה היו נסיים, וכולם קשורים עם אור.

חז"ל מבארים ששלושת האבות וארבעת האמהות של העם היהודי, שמרו את כל המצוות עוד לפני שהתורה ניתנה על הר סיני. שרה, למשל, נהגה להדליק נרות שבת. אך כאשר הדליקה את הנרות, הם נשארו דולקים כל השבוע עד יום ששי אחה"צ. כאשר נפטרה שרה, פסק הנס הזה. כאשר אברהם אבינו הדליק את הנרות במקומה, הם דלקו רק שעות אחדות, כמו הנרות שאנו מדליקים.

כאשר יצחק נשא את רבקה לאשה והביאה אל אוהל שרה אמו, הופתע ושמח לראות שהנרות שהדליקה רבקה אשתו בערב שבת, אף הם דלקו כל השבוע. הנס שליווה את אמו, ליווה מעתה את אשתו. (עבור יצחק היתה זו הוכחה שהאשה שנשא, היא האשה הראויה).

ה' קבע את "חוקי" הטבע. הוא גזר שהמים תמיד יזרמו למטה והאש תבער כלפי מעלה. מן הרגע שה' קבע את מה שאנו קוראים "חוקי הטבע" שהעולם מתנהל על פיהם, הנה, בכל פעם שמתרחש משהו שהוא מנוגד להם, אנו קוראים לכך נס. כמובן, אנו יכולים לטעון שכל נשימה שאדם נושם, היא נס. תינוק חדש הוא נס. או העובדה שאני יכולה לשתות מים, והם מגיעים לתוך הזרת שלי, היא נס. וזה אמנם נכון. הטבע הוא פלא. אנו איננו מנסים לומר שיותר קשה לו לה' לבצע נס, מאשר לפעול על פי הטבע, אלא שמנקודת הראות האנושית שלנו, העולם פועל בדרך מסוימת, על פי סדר טבעי וצפוי מראש הנקרא טבע. אך הטבע הזה נקבע על ידי הקב"ה, כפי שהוא אמר, "עוד כל ימי הארץ, זרע וקציר, וקור וחום, וקיץ וחורף, ויום ולילה, לא ישבותו". בכל פעם שמאורע כלשהו נוגד בגלוי את סדרי הטבע, הרי זה נס.

בחנוכה ארעו כמה נסים. נצחון האזרחים המעטים במספר, על החיילים המאומנים היטב שהיו רבים במספר, היה נס. וכן, החשמונאים מצאו פך שמן אחד שלא נטמא על ידי היוונים. אך הנס העיקרי היה, שפך השמן, שהיתה בו כמות המספיקה להדלקת מנורת המקדש ללילה אחד בלבד, הספיק לשמונה ימים, שאז גמרו להכין את השמן החדש.

הגמרא שואלת, מדוע בכלל, היה צורך במנורה בבית-המקדש? הקב"ה בודאי לא היה זקוק לאורה! והגמרא עונה שאחד הנרות (הנר המערבי) היה ממשיך לבעור במשך כל היום כולו, הרבה אחרי שכל שאר הנרות כבו, למרות שהיתה כמות שווה של שמן בכל הנרות. הנר המערבי היה ממשיך לדלוק עד שהיה מגיע הזמן להדליק את הנרות שוב, למחרת בין הערביים. הגמרא מוסיפה ומבארת שנס זה היה עדות לכל העולם כולו, שהשכינה שוכנת תמיד בתוך עם ישראל.

הנסים שהתרחשו בי"ט כסלו, אף הם קשורים עם אור, אך במובן הרוחני של המלה. התורה נקראת אור, כדברי הפסוק, "נר מצווה ותורה אור". תורת החסידות נקראת לא רק "אור" אלא "מאור" - היינו מקור האור (כפי שנוהג הרבי לכתוב במכתב הברכה שלו לחתן וכלה, שביתם יהיה מיוסד על תורה ומצוות, כפי שהם מוארים במאור שבתורה, זו תורת החסידות). זאת, משום שתורת החסידות היא המהות הפנימית של התורה, המהות הפנימית של אור. ניתן להסביר זאת על ידי ההשוואה שהשוו חז"ל בין שבעת סוגי הנוזלים הנזכרים בתורה (מים, יין, שמן, חלב, דבש, טל, דם) לבין ההיבטים השונים של התורה. התורה בכללות נדמית למים, שבלעדיהם אין חיים. את החלב מדמים לאותם היבטים בתורה הגורמים לנו לגדול ולהתבגר, כמו החלב הגורם לתינוק לגדול ולהפוך לילד. היין מסמל את הסוד שבתורה, כפי שמבאר רש"י בפירושו לפסוקים הראשונים של שיר השירים. השמן הוא סמל לסודות העמוקים ביותר של התורה - הנקראים ב"זוהר" "רזין דרזין". בקובץ מיוחד בשם "ענינה של תורת החסידות", מסביר הרבי שבעוד שהיין הוא סמל לתורת הקבלה, השמן הוא סמל לתורת החסידות, המאירה את הנשמה ואת העולם באור מזהיר ומתמיד. החסידות, אף היא קשורה, אפוא, לא רק עם אור אלא אף עם המאור.

מעל הטבע

תורת חב"ד שואפת ללמד אותנו שעור מעשי בעבודת ה', ולא רק פלפול מבריק או הבחנה מענינת. עלינו לקחת עמנו הביתה הדרכה מעשית כלשהי. מן המכנה המשותף של כל שלושת המאורעות שהזכרנו לעיל, לומד הרבי שעלינו לעבוד את ה' באופן שמעל הטבע. יתר על כן, הדבר צריך להיעשות "בדרך של אור", כפי שנסביר להלן.

כל אדם בא לעולם עם טבעו המסוים שעמו הוא נולד. טבע זה יכול להיות מוגדר על ידי הנטיות הטבעיות והאינסטינקטים שלנו. ישנם גורמים רבים המשפיעים על אופיינו, על האופן שבו נפעל ונגיב. מהם, גורמים שהם מעבר לשליטתנו, כמו סוג הגוף הפיזי עמו אנו נולדים - יש אנשים שמטבע ברייתם הם חזקים מאחרים. יש כאלה הנולדים עם ראייה טובה יותר ויש כאלה הנולדים עם מוגבלות פיזית. ואז, יש גם השפעת ההורים, מצבו המשפחתי של האדם, מעמדו הכלכלי וכד'.

אם אנו עובדים את ה' בהתאם לטבע שעמו נולדנו, אין זו עבודת ה' אמיתית. לדוגמא, יש אנשים שהם טובי לב באופן טבעי. אופייני להם לחלוק את פתם האחרונה עם מישהו. יש בלבם הרבה רגשי השתתפות עם הזולת. אם כן, אם אדם הוא טוב לב מטבעו ומבלה את ימיו בכך שהוא מיטיב עם הזולת, תאמרו בודאי, איזה אדם נחמד; הוא כל כך טוב-לב. אולם זו איננה עבודת ה' אמיתית, כי הדבר בא לו באופן טבעי. יש גם אינם-יהודים שהם טובי-לב, ואפילו חיות שבטבען הן טובות לב. יש סוג של ציפור ממשפחת בעלי המקור הנקראת חסידה, כי היא נוטה חסד מטבעה. אך עשיית חסד רק מפני שזה בא לך באופן טבעי, איננה עבודת ה' באמת.

אברהם אבינו היה אוהב אדם ובעל חסד עד מאד, תמצית החסד. אולם ה' העמידו בנסיון שיוכיח שהחסד שלו לא היה סתם טבע או הרגל, אלא ביטוי לעבודתו את ה'. אחר נסיון עקדת יצחק שבו נתבקש אברהם לשחוט את בנו, אומר לו המלאך, "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה.." וזאת מפני שבנסיון העקידה הוכיח אברהם שהוא מסוגל להתעלות מעל טבעו האוהב והרחום כדי לעשות את צווי ה'; הדבר מוכיח שמדת החסד שלו לא היתה סתם כתוצאה מאישיותו. מן העובדה שהיה מסוגל לעשות את ההיפך הגמור של טבעו, אנו לומדים שמדת החסד שלו, אף היא היתה באופן שמעל טבעו.

התורה מצפה מאתנו שנעשה דברים מנוגדים. במקום אחד היא אומרת לך שאתה חייב לאהוב את רעך כמוך. אך במקום אחר, כאשר אדם מבצע עבירה חמורה, חובה עליך על פי התורה, לקחת את מבצע העבירה אל בית המשפט ולהביא עדים שיעידו על מעשהו. הדבר לא נשמע כמעשה חסד דוקא - אותו אדם עלול לקבל מלקות, או אף גרוע מזה. אך זה מה שהתורה דורשת ממך. עליך להתעלות מעל ההגדרה שלך מהו חסד, כדי לעשות את הדבר הנכון. במקרים מסוימים התורה אומרת שההורה חייב להעניש את ילדו. ומה אם זה עתה קראת ספר ובו כתוב שאם אתה מכה את ילדך אתה עלול להשאיר בו טראומה לכל ימי חייו? אתה חייב להיות רחום! אך התורה אומרת שלפעמים אתה חייב להכות. ואתה טוען, "אך איני יכול לעשות את זה כי לבי מלא רחמים; אינני יכול להכאיב לשום אדם!" אם לא תוכל אף פעם לפעול בניגוד לחסד שבך, אזי אתה עובד את ה' רק בהתאם לטבעך. יש זמנים שבהם אתה נדרש על ידי התורה לעשות דברים שהם אינם טבעיים לך. על ידי שאתה מתעלה מעל נטייתך הטבעית כאשר התורה דורשת זאת, אתה עובד את ה' בדרך "ניסית". אם אתה יכול לעשות דברים שהנך לאו דוקא מסכים עמם, שהם מנוגדים למה שאתה חושב שנכון לעשות, ואתה עושה אותם בכל זאת, מכיוון שהתורה תובעת זאת, זה נקרא מסירות נפש. במושג מסירות-נפש אין הכוונה שאתה חייב בהכרח לעלות על המוקד. זו איננה המשמעות של מסירות-נפש בימינו. בימינו היא מתפרשת אחרת. כיוון ש"נפש" פירושה גם "רצון" או "חשק", פרוש הדבר שאתה מוותר על רצונך כדי למלא את רצון ה' ובכך אתה עושה משהו שהוא, אולי, ההיפך ממה שהיית רוצה לעשות.

לדוגמה, אם בא לך לדבר על הזולת דברים שאינם מחמיאים לו (לשון הרע), אך את נושכת את לשונך ואינך אומרת אותם, זו מסירות נפש, כי עתה ממש התגברת על הדחף הטבעי ולא נענית לו, וזאת, רק משום שה' אוסר זאת. בכל פעם שאת עושה משהו בקבלת עול, את עושה מעשה של מסירות נפש. את אינך אומרת, "השכל שלי ידריך אותי ויכוון את דרך חיי" - זו היתה מחשבתם של היוונים. אנו הוכרחנו להלחם בדרך מחשבה זו, והמלחמה נסתיימה בנצחון הניסי של החשמונאים על צבא היוונים. אדרבה, חכמת ה' כפי שהיא מלובשת בתורה - היא שצריכה להדריך ולכוון אותנו. ובכן, אפילו אם יהודים רפורמים חשים שיש להם הזכות לקבוע על פי שכלם מה טוב ומה אכזרי, מה הגיוני ומה לא - היהודי שומר-המצוות יאמר, "למרות שגם בעיני, דבר מסוים זה או אחר נראה כמעשה אכזרי, הרי שאם התורה אומרת שדבר זה צריך להיעשות, הוא צריך להיעשות, ולא חשוב אם אינני מבין מדוע". לזה קוראים "קבלת-עול".

דוגמה נוספת: אשה בהריון שתחזיות הרופאים אמרו כי תינוקה יוולד בעל מום. כל אדם "נורמלי" יאמר, "כמובן שעליך לבצע הפלה. זה יהיה מעשה חסד מצדך. תחסכי לעצמך את הלידה, וגם תחסכי את יסורי הילד". אך התורה אינה מתירה זאת. אמנם יש מקרים מסוימים שבהם התורה מתירה הפלה מלאכותית, אך אם התורה אומרת שיש להמשיך את ההריון, הרי זו ההלכה, ועליך לנהוג לפיה אף אם אינך רואה את הטוב שבזה, ואף אם הדבר כואב מאד וקשה מאד. היו תקופות בחיי עמנו, אמנם לא רבות מדי, שהיו הרבה יותר שקטות ושלוות. היהדות שגשגה וליהודי היתה אפשרות לדבוק ביהדותו באין מפריע וללא מכשולים רבים. אולם כאשר כוחות הטומאה והרשע פועלים ומנסים בכל דרך לכבות את אור היהדות, והחושך המתפשט נעשה אפל מאד, התגובה הנדרשת היא להאיר את החשיכה עם נרות חנוכה. יש להוציא את כוח המסירות נפש ממחבואו, ולהתכונן להלחם בכל רגע. חייבים להיות פעילים מאד. אסור להיות פסיביים. חייבים לדאוג לכך שבכל מעשה שאנו עושים, תהיה היהדות מורגשת ונראית, וכל הסובבים אותנו יבחינו באור שאנו מפיצים - "על פתח ביתו מבחוץ", כפי שקובעת ההלכה בנוגע לנרות חנוכה.

התנהגות כזו שמעל לדרך הטבע, נתבעת בזמנים של מלחמה רוחנית. והרבי אומר שעתה, בסוף הגלות, מתחילה המלחמה להיות קשה ביותר. כי כוחות הרע שבעולם חשים שהנה משיח בא. אין לך הוכחה ברורה יותר לכך מאשר ההתנגדות לתורת החסידות, שהיא תורתו של משיח.

אולי דרוש כאן הסבר מה: במכתב לגיסו שהתגורר בארץ ישראל, כתב פעם הבעל-שם-טוב על עליית נשמה שהיתה לו בראש השנה תק"ז (1746). בהיכלות העליונים מצא את המשיח ופנה אליו בשאלה, "אימתי קאתי מר?" והמשיח ענהו, "לכשיפוצו מעיינותיך (תורת החסידות) חוצה".

בעקבות זאת, קמה התנגדות לחסידות, אך אסור שהדבר יגרום לנו חלישות. אדרבה, תגובתנו להתנגדות חייבת להיות הוספה וריבוי בלימוד התורה והחסידות. לעשות עוד, ולהשפיע על עוד יהודי ועוד יהודי ועוד יהודי, כפי שהרבי תובע מאתנו ללא הרף. אין די בכך שתתפללי שלוש פעמים ביום ואפילו תלמדי כל היום, כי מה תועלת יש בכך לזולתך? מי יושפע מכך? אך אם תערכי התוועדות חסידית בביתך, את אולי תעוררי עליך ביקורת מצד מי שהדבר נראה לו כיוצא דופן. אך זהו בדיוק מה שעלינו לעשות בעבודתנו את ה'. להכניס את הרוחני, את העל-טבעי, לתוך חיינו היומיומיים, ובמיוחד בימים אלה, בסוף עידן הגלות שזמנה תם זה מכבר.