בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

פרשת ויגש - עשה, עדיף על שב ואל תעשה

ברצוני לחזור בפניכן על "ווארט" מן השבת החולפת. אני רואה פנים חדשות בקהל והן, אולי, אינן מבינות למה מכוונים דברי. כאשר אני אומרת "ווארט" משבת, כוונתי לתמצית של שיחה מתוך התוועדות של הרבי, הנוגעת לפרשת השבוע - במקרה שלנו, פרשת ויגש - שהרבי אמר בשבת האחרונה, ב770-. אחד העיקרים של חסידות חב"ד הוא שאדם חייב לחיות עם הפרשה של אותו שבוע. ואין פירוש הדבר, סתם לקרוא אותה, אלא באופן ממשי, לחיות את השבוע על פי ההדרכה וההשראה שהפרשה נותנת. הרבי, תמיד, מקנה לנו, מתוך הפרשה, מסר רלוואנטי עבור כל אחד ואחד מאיתנו.

ובכן, מה המסר הנובע מן המלה הראשונה של הפרשה - "ויגש"? מלה זו היא מלשון "גישה". יהודה ניגש אל יוסף. לא רק שזו המלה הראשונה של הפרשה אלא היא גם שמה של הפרשה ולכן יש לה משמעות-יתר. בתורה בכלל ובחסידות בפרט, יש משמעות לשמות. לא כל שם של פרשה הוא, בהכרח, המלה הראשונה שלה, כפי שתיווכחו כאשר תעברו על כל שמות הפרשיות.

הרבי מבאר שהמלה "ויגש", קשורה לתקופה שבה אנו חיים עתה. ממש לפני בוא המשיח, תהיה "עבודתו" העיקרית של היהודי, לקיים את מצוות הבורא מתוך אמונה טהורה ולא על פי שכל.

כפי שהזכרנו מספר פעמים, אלו מאתנו שזכו לשמוע את דברי הרבי, יודעות במה אנו צריכות להשקיע את מרצנו. ממדי התורה עצומים כל כך, וקשה להתמסר במדה שווה לכל המצוות. "אז, על מה עלי לשים את הדגש?" תשאלו בודאי. הרבי אומר שבדורנו זה, הדור האחרון לפני ביאת המשיח, הדגש חייב להיות על אהבת- ישראל. יש להתגבר על כל המחלוקות והמחיצות שבין אנשים, לא להביט על חסרונות וחולשות ופשוט לאהוב אחד את השני. בחוגים מסוימים, ניתן למצוא דגש רב על שמירת הלשון, ובנושא זה נערכים סימפוזיונים וסמינרים, הרצאות וארוחות חגיגיות. והאמת היא, שזהו הצד השני של אותו מטבע.

לכל מטבע שני צדדים. צד אחד הוא "עשה טוב", והצד השני הוא "סור מרע". אהבת-ישראל היא הצד של "עשה טוב", היא מדגישה את החיובי. שמירת-הלשון היא הצד של "סור מרע". אך, על ידי הדגשה באהבת-ישראל, "שמירת הלשון" תבוא ממילא.

הרבי אומר שאהבת-ישראל, היא המצוה שעלינו להתחזק בה ביותר, כיום, בדורנו. הרבי מבאר שהענינים חייבים להיעשות בפועל. "המעשה הוא העיקר". לא די להרגיש כך בלב. בודאי שמעתן בדיחות על יהודים שעדיין אינם שומרי מצוות. "יהודי בעל תסמונת לב" הוא מישהו שהוא יהודי בלבו: הוא מרגיש עצמו יהודי, הוא אוהב "יידישקייט", וכל זה הוא רק בלב, אך לא במעשיו. ויש גם היהודי "הגסטרונומי". קרעפלאך, געפילטע פיש, צ'ולנט. הוא מרגיש כל כך יהודי בקיבתו. אך מה בנוגע למעשיו? האם הוא שיתף עוד יהודים בסעודת הקרעפלאך והצ'ולנט שלו? ישנם כל מיני יהודים, ויהדותם מתבטאת בדרכים רבות ושונות. אך לא מספיק להרגיש אהבה. יש צורך לעשות משהו שיבטא את האהבה הזאת.

וזה פירושה של המלה ויגש. פירושה, לעשות מאמץ לגשת אל יהודי אחר, ולא סתם לשבת בבית וללמוד על אהבת ישראל. מדוע לא ללכת לבקר אצל יהודי אחר? אולי הוא זקוק למלה טובה? אחר, אולי זקוק להסעה לאן שהוא. אולי השלישי זקוק לקצת ידידות, הרביעי - לקצת צדקה. אהבת-ישראל היחידה שיש לה משמעות, היא זו היורדת מעולם המחשבה לעולם המעשה. היא חייבת להתבטא בפעולה, בעשיה כלשהי. זו ההוראה הנלמדת מן המלה "ויגש".

היותנו יהודים אינה מקנה לנו רק זכויות-יתר אלא גם חובות-יתר. כולנו יודעים שבחברה האמריקאית המודרנית החילונית, המטרה העיקרית היא הצלחה. לא חשוב כמה אנשים נופלים בצידי הדרך, העיקר שאני אגיע לראש הסולם, שאני אקבל את ה"ג'וב", שאני אקבל קידום והעלאה במשכורת. אני, אני, ואני. אך זו אינה הדרך היהודית. הדרך היהודית אומרת שחייבת להיות פעילות גומלין. ואם היא חסרה, עלייך לחפש אחריה. אל תחכי עד שמישהו ידפוק על דלתך ויבקש את עזרתך. עלייך לעשות מאמץ מיוחד לחפש אחר אנשים הזקוקים לעזרה. עלייך הוטלה השליחות לעזור לאותם אנשים שנקרו בדרכך.

מספרים על הסבא משפולי - שהיה אחד מתלמידיו של הבעל- שם-טוב - שבהיותו תינוק שזה עתה נולד, ביום הברית-מילה שלו, הגיע הבעל-שם-טוב לטכס המילה כשהוא מחופש לאיכר פשוט. הוא הניח את ידו הקדושה על לבו של התינוק וברכו שיהיה תמיד "יהודי חם". ברכה זו חדרה להויתו לכל ימי חייו, והוא אכן היה יהודי חם, שהיה איכפת לו עמוקות מיהודים אחרים. הבה נהיה גם אנו, כולנו, יהודים בעלי רגש חם לזולת.