בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

פרשת מטות-מסעי-מסעות החיים

הפרשה שאנו נקרא השבוע, מטות-מסעי, מחוברת משתי פרשיות. אף כי, בדרך כלל, מציין הרבי את ההוראה הנלמדת מכל אחת מן הפרשיות, וכן מן העובדה שהן נקראות יחד, הייתי רוצה הפעם להדגיש את הפרשה השניה, מסעי, המספרת על 42 המסעות של בני ישראל - מיציאתם ממצרים ועד כניסתם בסופו של דבר, לארץ ישראל. עקרון בסיסי הוא ביהדות שכל דבר בתורה נצחי הוא, ויש לו רלוואנטיות בכל זמן ובכל מקום. המסע ממצרים לארץ ישראל, לא היה דבר שקרה בן לילה. הוא התנהל דרך 42 שלבים, על פני תקופה של 40 שנה. כל שלב במסע נקבע באופן בלעדי על ידי ציווי אלוקי. הענן שכיסה את המחנה, החל לעלות בכל פעם שנדרשו לקום ולנסוע. אז היו כל אנשי המחנה אורזים את מטלטליהם ונוסעים בעקבות עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה. בכל עת שהעמוד חנה, חנו אף הם, וכאשר נסע העמוד, נסעו בעקבותיו. כך זה היה בכל 42 ה"ויסעו ויחנו", בדרכם לארץ ישראל.

הפסוק הראשון של הפרשה אומר, "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים...". שואל הרבי, מדוע מציין הפסוק "אלה מסעי..." הרי הם לא יצאו ממצרים בכל 42 מסעיהם. הרי אחרי השלב הראשון של המסע, בהגיעם לסוכות, הם כבר לא עזבו את מצרים אלא את סוכות, וכן בכל שאר 41 המסעות, האם לא היו אלה שלבי התקדמות לארץ ישראל ולא עוד יציאה ממצרים? התשובה הפשוטה לכך היא שעד שאדם מגיע למטרתו הסופית - ישראל (במובן הרוחני בנוסף למובן הגשמי), הוא תמיד בתהליך של יציאה ממצרים.

אולם, לפסוק זה משמעות עמוקה עוד יותר - הוא מתייחס למסעות החיים של כל יהודי כיחיד. יתר על כן, ניתן לנתח את חייו של כל יהודי לאור 42 מסעות אלה של בני ישראל ממצרים לישראל. במלים אחרות, אפשר להשוות את מסעו של כל יהודי דרך ימי חייו, עם 42 שלבי המסע המתוארים בפרשה של השבוע הזה.

לעתים קרובות מצביע הרבי על כך שהמלה תורה היא מלשון "הוראה". כל מלה וכל פסוק בתורה, נותנים לנו הוראה. מה הן ההוראות שאנו יכולים ללמוד מתוך 42 שלבי המסע הנזכרים כאן?

המלה "מצרים" היא מלשון מיצר וגבול, וקשורה למלה צר, היינו מקום צר. בחייו של כל אדם יש מצבים שהתורה מתארת אותם כמיצר וגבול שבהם אדם מרגיש שמשהו מונע ממנו לנהוג בדרך הנכונה. כדי לצאת מן המיצר, אדם צריך לאמץ את כוחותיו, וכאשר הוא מצליח להיחלץ מן המיצר, הוא כאילו עזב את המקום ההוא ומגיע למקום שהרבי מכנה "מרחב". כאשר בעיה מסוימת באה על פתרונה, את נושמת לרווחה: "יצאתי מהקטע המלחיץ הזה".

משמעות הפסוק, אפוא, שחיי יהודי המתחילים בלידתו, הם סדרה של "קטעים מלחיצים" המלווים על ידי מרחב והרווחה. פרושו, שבכל נקודה שהיא בחיינו, בכל שלב שהוא, נערמים על דרכנו מכשולים ונסיונות מסוימים. אלה הם הקטעים המלחיצים. כמובן שמצבים אלה אינם אמורים להחניק אותנו או להכניענו. אדרבה, על ידי התגברות על המכשולים אנו יוצאים מחוזקים והמודעות האלוקית שלנו, גדלה.

אפשר לדמות זאת לצבא. כאשר יוצאים לאימונים בסיסיים, נדרשים החיילים לרוץ 10 קילומטרים, לשאת תרמילים כבדים, ולעבור מצבים קשים. למה? כי רק כאשר יעברו דרך הקשיים שהצבא מערים עליהם, הם נעשים חיילים טובים. אם הם אף פעם לא היו עושים זאת, הם לא היו יודעים שהם מסוגלים לכך. אדם העובר מצבים קשים, בונה בכך את כוחו. וכמו שהדבר נכון לגבי מצבים פיזיים, כך הוא גם לגבי מצבים רוחניים.

בהקשר הזה, מצרים אין פירושה ארץ גיאוגרפית, אלא שלבים של מיצר ומרחב שאנו כולנו עוברים אותם במסענו אל השלמות הרוחנית - שארץ ישראל היא סמל לה.

כאלה הם החיים. מה שנחשב קשה בגיל חמש, הוא בדיחה בגיל עשר. ומה שקשה בגיל עשר הוא בדיחה בגיל עשרים. אדם שזה עתה התחתן, מתמודד עם קשיי ההסתגלות של שנה ראשונה לנישואין - ואלו קשיים לא קטנים. אך כאשר אנשים כבר נשואים 25 שנה והם משיאים עתה את ילדיהם, מתחילה סדרה חדשה ושונה של קשיים ובעיות. ולאחר זה יש בעיות אחרות הבאות עם גיל הזקנה ועם תפקיד הסבא והסבתא. כל שלב בחיים יש לו מעלות משלו. ה' ממקם אותנו, בלי הרף, במצבים חדשים שכולם כרוכים בשרשרת של מיצרים, ואנו צריכים להתמודד עמם ולגדול על ידם.

ומתי זה נגמר? רק עם גמר חייו של אדם עלי אדמות. במלים אחרות, ההתחלה היא מצרים - הלידה. הכניסה לארץ ישראל בסוף המסע ה42-, היא סיום חייו של האדם בעולם הזה והכניסה לעולם הבא. זה במישור האישי.

במישור הלאומי, מצרים מסמלת את התחלת הגלויות, והכניסה לארץ ישראל פירושה סוף הגלות והגאולה האחרונה על ידי משיח צדקנו.

התורה מציינת שמסעם האחרון של בני ישראל היה אל "ירדן יריחו", ככתוב "ויחנו בערבות מואב על ירדן ירחו". הרבי מבאר שהמלה "ירחו" מרמזת למשיח, כי היא משורש המלה ריח, והנביא ישעיהו אומר שכאשר המשיח יבוא, "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח", כי אם "והריחו ביראת ה'". חוש הריח שלו יהיה מפותח ביותר, בגלל יראתו את ה'. כאשר המשיח יבוא, עדיין יהיו בינינו אנשים ספקנים. אין זה פלא - חיכינו למשיח מזה אלפי שנה. כאשר הוא יבוא, בקרוב בימינו, ואנשים ישמעו שמשיח כאן, ימצאו בודאי כאלה שיאמרו, "אתם בטוחים? הוכיחו לנו. איך נדע שזהו באמת האדם שייחלנו לו?" ובכן, התורה אומרת שאפשר לבחון אותו. אחד הדברים המופלאים שבהם יוכל המשיח להוכיח את זהותו, הוא יכולתו לדון ולשפוט דברים על פי חוש הריח. דבר זה, בלתי אפשרי לעשותו עם חוש פיזי בלבד. את יכולה לבשל עוף של "העדה החרדית" ועוף אחר מהונולולו, והם ייראו אותו דבר, טעמם וריחם יהיה דומה. העוף של העדה החרדית לא יהיה שונה בטעמו או בריחו רק משום שהוא כשר. אך הגמרא אומרת שהמשיח ידע להבחין בהבדל שבין העופות בחוש הריח שלו. עד היום, במשך כל שנות הגלות, לא שמענו מעולם על צדיק שהיה בכוחו לתת פסק הלכה המבוסס על חוש הריח שלו. לכן, כאשר נפגוש את האדם שיכול לעשות כן, יהיה זה אות ומופת כי אדם זה הוא משיח. על פי זה, ירחו מרמזת, אפוא, למשיח.

בהמשך מסביר הרבי שחייו של האדם הם סידרה של מסעות, כשכל אחד הוא כמו מיצר לעומת המסע הבא אחריו. הנסיונות משתנים ונעשים קשים יותר ככל שאתה עובר אותם. הדבר קורה גם בכל יום כשלעצמו. יש כמובן דרגות שונות. האומה עוברת את המסעות שלה, והאדם הפרטי, את המסעות שלו. בכל יום, עובר האדם דרך המסעות האלה, מן הרגע שבו הוא מתעורר בבוקר ועד שכבו לישון בלילה. אנו רואים זאת בתפילה. לפני שאדם מתחיל להתפלל, "הנשמה באפו" כמאמר חז"ל. הנשמה עדיין לא הופנמה בו. בשלב זה הוא עדיין רק קצת יותר מבעל-חיים, עם פוטנציאל להיות אדם. כדי להפוך לאדם, עליו להתחיל להתפלל. לשם כך, עליו לנתק את עצמו מכל מה שמתרחש בעולם שמסביבו. בזמן המוקדש לתפילה, שיהיה כמה שיהיה, אין לשמוע רדיו, אין לקרוא עיתון וכן הלאה. זהו המבחן - ריכוז מלא. ואז, כשאדם מתפלל, מובילות אותו התפילות עצמן דרך שלבים. החלק הראשון של התפילה, פסוקי דזמרה, הוא שלב אחד. קריאת שמע הוא שלב נוסף, ותפילת שמונה-עשרה הוא שלב השיא. בנקודה זו, אומר הבעל-שם-טוב, אתה מגיע למצב כזה של ביטול, שאתה כביכול מת. אתה אינך עוד בעולם הזה אלא בארץ ישראל, המקום שבו הנוכחות האלוקית היא בגילוי.

אנו איננו מדברות על האופן שבו אני מתפללת. אינני אומרת לכן, הסתכלו עלי, ותראו תפילה במיטבה. אני מדברת על אדם המתפלל באמונה ובתמימות. כאשר מגיעים לתפילת שמונה-עשרה, מציין השולחן ערוך, צריך האדם לעמוד כעבד לפני קונו. הוא כל כך מבטל את עצמו, כל כך נכנע לפני אדונו, עד שאינו יכול אפילו לדבר בקול והוא מדבר בלחש. זו הדרגה הנעלית ביותר של תפילה. ובכל זאת, אם כי אדם עשה את עבודתו דרך כל הדרגות השונות והגיע לדרגה גבוהה בתפילת שמונה עשרה, בכל זאת, למחרת, הוא מתחיל את כל עבודתו מחדש, מ"מודה אני". יום חדש, קדימה, כלפי מעלה, לכיוון ארץ ישראל. וביום הבא, מכיון שזה שוב יום חדש, ואת אדם חדש, את מתחילה את הכל מחדש - וממשיכה במסע. אלו הם חייו של יהודי. את אף פעם אינך גומרת. תמיד מצפה לך עבודתך, שאותה עליך לעשות.

הרבי מסביר שמצב זה, שבו חיינו הם כמסע מתמשך, יכול להביא לשתי תגובות. האחת, שאדם נעשה מאד שבע-רצון מעצמו והוא יכול לומר, "תראו איזה מרחק עברתי. אני זוכר שלפני שנים הייתי במדרגה הזאת, ועתה, אחר שנאבקתי ועמלתי קשות, אני בדרגה הרבה יותר גבוהה". לגאוותן הזה אומרת התורה, "אל תתגאה כל כך, אולי עברת 22 מסעות, וזה נפלא, אך עדיין לפניך 20 נוספים. כל זמן שאתה בחיים, אינך יכול להסתפק במספר המסעות שעשית". התורה מציינת שהצדיקים אינם נחים אף בעולם הבא. כי לא רק העולם הזה הוא סדרה של מדרגות, אלא אפילו בעולם הבא יש מדרגות על גבי מדרגות.

אך יש גם תגובה הפוכה. את יכולה לקבל דכאון. את אומרת לעצמך, "אלוקים אדירים, הרי זה נורא. אני בדרגה כה שפלה. איך אוכל אי-פעם להגיע לדרגתה של זו? הסתכלו עליה, היא בדרגה גבוהה ממני עשרת מונים, איזה טעם יש להתחיל לנסות אפילו?" גם עבור אדם כזה יש מלה מעודדת. בתורה יש התייחסות לכל מצב. ולאדם כזה היא אומרת: אל תתיאשי, כי הקב"ה מעולם לא התכוון שאדם ילך ממצרים לארץ ישראל במהלך אחד. מלכתחילה אמרה לנו התורה שזה יקח 42 מסעות. אסור לאדם להתייאש אף פעם, כי כל עוד את עסוקה במסעות, כל עוד לא וויתרת ולא הפסקת ללכת קדימה, את עדיין שותפה למסע הגדול. הקב"ה, בוחן כליות ולב והוא שנותן לך נקודות זכות. לעולם אינך יכולה להשוות את עצמך לאף אחת אחרת, כי אינך יודעת מאיזה שלב היא התחילה ומה הן המיגבלות שלה. החשוב מכל הוא, לדעת שעליך להמשיך ללכת, בפשטות, ממסע אחד למסע הבא אחריו, ולהניח לה' לקבוע את הדירוג בין בני האדם. לזו האומרת ביאוש, "תראו איזו דרך ארוכה עוד לפני", אומרת התורה, "אל תוותרי, אחרי הכל, הסתכלי אחורנית וראי איזו דרך ארוכה כבר עשית. עוד כמה צעדים קדימה, עוד קצת מאמץ, ואת תגיעי אל השלב הבא. אל תקחי על עצמך את כל המסע בבת אחת. צעד אחר צעד, בכל פעם שלב אחד. הציבי לך כמטרה רק את התחנה הבאה". ובסופו של דבר, נלך כולנו לארץ ישראל. כל אחת מאתנו תחווה את גאולתה הפרטית, ועם ישראל בשלמותו, אף הוא יגיע לגאולתו.

שנזכה לזה במהרה בימינו!