בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

פסח-חשיבות הפרטים הקטנים

יש כמה הבדלים בין ההגדה נוסח האר"י ז"ל - הנהוגה בחב"ד - המבוססת על כתבי האר"י ז"ל, לבין נוסח ההגדה המקובל בקהילות רבות אחרות. אחד ההבדלים הבולטים הוא סדר ארבע הקושיות. הסדר הידוע של "מה נשתנה", לאלה המשתמשים בהגדה המקובלת, הוא כדלהלן: הקושיה הראשונה נוגעת לחמץ ומצה; השניה נוגעת למרור ושאר ירקות, הקושיה השלישית היא מדוע אנו מטבילין, והרביעית נוגעת להסיבה. סדר הקושיות בהגדה המקובלת הוא שהקושיה הראשונה, על חמץ ומצה, נוגעת למצוה מן התורה; הקושיה השניה, נוגעת למצוה מדרבנן (בימינו, המרור הוא רק מצוה מדרבנן); ההטבלה היא בסך הכל מנהג שבא "להתמיה את התינוקות". במלים אחרות, נניח שמישהו היה צריך להכין "סדר" והוא לא היה יכול להשיג את כל הפריטים, מה הוא היה בוחר, מהו הדבר החשוב ביותר? ברור, החלק החשוב ביותר של הסדר הוא המצה, ואחריה המרור, וכן הלאה.

אולם, בהגדה נוסח חב"ד, הראשונה מארבע הקושיות היא על ההטבלה - זו הקושיה השלישית בשאר ההגדות. הקושיה השניה לפי מנהגנו, היא על חמץ ומצה, השלישית נוגעת למרור ושאר ירקות, והרביעית שואלת על ההסיבה.

כאשר האדמו"ר הזקן חיבר את הסידור החב"די ואת ההגדה החב"דית, הוא בדק עשרות גירסאות שונות לפני שקבע את הנוסח החב"די המדויק. כל מלה, כל אות, אפילו התנועות, נבחרו בקפידה. (התנועות משתנות לפעמים. הקמץ בא במקום הפתח, וכן הלאה. בהגדה שלנו, למשל, אנו אומרים "הא" [בצירה], ולא "הא [בקמץ] לחמא עניא", כמו ברוב הנוסחים האחרים). כל שינוי שהוא, נבחר בקפדנות מטעמים קבליים הלכתיים ודקדוקיים, כי האדמו"ר הזקן היה "בעל-דקדוק" גדול, היינו שהיה מומחה בדקדוק העברי. לפי זה, בודאי היתה סיבה לכך שהוא העמיד את הקושיה על ההטבלה בראש סדר הקושיות.

הרבי מבאר שהדבר בא כדי להדגיש את התפקיד של המנהגים בחיים היהודיים. זה בא כדי לתקן את הלך המחשבה של חלק מן האנשים, המתיחסים למנהגים יהודיים כאל דבר בעל חשיבות משנית, או כתוספת שניתן לוותר עליה. אני בטוחה שכבר שמעתן את הדברים האלה: "אם זה מוצא חן בעיניך - תנהגי כך. ואם לא, אל תנהגי כך. זו לא הלכה מן התורה, ואף לא מן הגמרא"; אך הדבר אינו נכון. חז"ל אמרו, "מנהג ישראל תורה הוא!"

הרבי מסביר שהדברים שהילד מבחין בהם יותר מכל, ומה שמעורר את סקרנותו, הם המנהגים. הרבי מצביע על כך שיש אפשרות שיהודי יהיה אדם דתי ושומר מצוות לגמרי, ובכל זאת הוא עלול להיראות דומה מאד לגוי או ליהודי שאיננו שומר מצוות. הכיצד? כי יהודי יכול להניח תפילין בבוקר, לאכול כשר, לשמור שבת וכל שאר הדברים. אך אם אין לו זקן והוא חובש כובע מצחייה של ספורטאי במקום מגבעת, איך תדע על פי מראהו שהוא יהודי דתי? מהו הדבר הגורם ליהודי להיראות דתי? זה הזקן, דרך הלבוש וכד'. בתורה לא נזכר בשום מקום שליהודי אסור ללבוש את הצעקה האחרונה של האופנה. אך יהודים, גברים דתיים ונשים דתיות, התלבשו תמיד לאו דוקא על פי האופנה. באמת, אין זו שאיפתנו להתערבב בחברה הרחבה. לכן, הדברים שגורמים לאדם להיראות שונה ויחודי, הם המנהגים ולא ההלכות שבתורה. ההלכות אינן בהכרח ניכרות עליו.

בשולחן הסדר, המנהגים - כמו הטבלה - שהם כה בלתי רגילים, כי הרי איננו מטבילים בדרך כלל, הם הדברים שהילד מוצא אותם מרתקים. הילדים כבר ראו אותך מן הסתם, אוכלת מצה גם בהזדמנויות אחרות, חוץ מפסח. הם אינם יודעים שזו היא מצה כשרה לפסח ולא מצת חמץ. מצה היא מצה. הם אינם יודעים את ההבדל בין ירק זה לירק אחר. הם כבר ראו אותך בעבר אוכלת ירקות. הם יודעים שאת אוכלת בצל לפעמים, כאשר זה לא פסח, והם גם ראו אותך שמה מעט חזרת על ה"געפילטע פיש" כמעט בכל שבת. כל זה הוא במה שנוגע לילדים. עתה, באשר להוריהם - אנו חייבים להבין שהמנהגים אינם פשוט דברים שאפשר להסתדר בלעדיהם. אסור לנו לומר, "אם אנו רוצים שהילדים יהיו דתיים, עלינו לצמצם את דרישותינו לדברים ההכרחיים, לפחות שישמרו את ההלכות. אם נדרוש מהם כל כך הרבה, הם עלולים לא לשמור שום דבר. אם כן, לפחות, נחייבם בשמירת המצוות הכתובות בתורה".

הרבי מסביר שמנהג שנתקבל בתפוצות ישראל, יש לו כח של הלכה מן התורה. אם נאבד את המנהגים, אם לא יהיה חשוב בעינינו לשמור את המנהגים, נפחית בכך את קדושתה של היהדות. ואז עלולה לבוא הסכנה האמיתית - לאט, ובאופן לא מורגש, יינטשו גם המצוות.

הרבי אומר שמדובר גם במנהגים שאינם כתובים בספרים, אך אנו יודעים שזו הדרך שבה נוהגים. אפילו מנהגים כאלה חשובים הם. כל המנהגים שנוספו על פני השנים באו לשם מטרה אחת - לשמר את היהדות ולעשותה מקודשת יותר, ולהראות שיהודי רוצה להיות עוד יותר יהודי.

דוגמה אחת היא אמירת "מודה אני" ברגע שמתעוררים בבוקר. לא נאמר בשום מקום בתורה שבכתב שיהודי צריך לומר "מודה אני" ברגע שהוא מתעורר. זו אפילו לא מצוה מדרבנן. זה הובא לידיעתנו כמה מאות שנה אחרי שהתלמוד נכתב. החסידות מבארת שה"מודה אני" של יהודי, אינו יכול, לעולם, לקבל טומאה (לכן אנו אומרים את זה אפילו לפני נטילת ידים של שחרית). אמירה זו מסמלת את הדבקות הטהורה של היהודי בה'. כאשר יהודי אומר "מודה אני לפניך", הרי זה כמו לקום בעת הקראת רשימת השמות: "אני כאן, הרי אני לפניך. הנני שלך". בחסידות, נחשב "מודה אני" כדבר מקודש ביותר. האם ניתן לדמיין את חיי היהודי ללא "מודה אני?"

הבה נקח דוגמה נוספת - המנהג לשים את ה"נעגל וואסער" (כלי נטילת ידים של שחרית) על יד המיטה. מחשבה מאד חסידית היא, שלפני שאדם שוכב לישון, הוא עושה הכנות כדי לטהר את עצמו מיד עם קומו משנתו. כידוע, יש אנשים האומרים שאפשר לגשת אל הכיור הקרוב ביותר, או לחדר האמבטיה וליטול ידים שם. בכל זאת, בבתים חסידיים, בבתים חב"דיים, שמים דגש רב על כך שיש להרגיל אפילו את הילדים שיכינו את כלי נטילת הידים על יד המיטה, מבעוד לילה. זהו מנהג, לא הלכה. בכך ששמים את ה"נעגל וואסער" על יד המיטה, כאילו אומרים, "למרות שהנני ישן, אינני ישן מבלי שתהיה מצוה מונחת קרוב אלי".

אם מישהו היה מזדמן לשם הוא היה אומר, "מה כל המטורפים האלה עושים עם כדי מים על יד מיטותיהם. האם הם חושבים שתהיה שריפה באמצע הלילה?" אך את היית עונה, "אנשים אלה רוצים להיות מוכנים לקיים מצוה ברגע שהם מתעוררים".

דוגמה נוספת: יהודי מתיחס אל שולחנו כאל מזבח. עתה, משאין לנו מזבח בבית המקדש, השולחן שאנו אוכלים עליו, נחשב במובן מסוים למזבח. אנו, הנשים, הננו הכוהנים בבית המקדש הזה; המאכלים שאנו אוכלות, הם הקרבנות. כאן אנו מקריבות את מזוננו לה', כביכול, על ידי שאנו אוכלות באופן מקודש, ועל ידי שאנו משתמשות בכח הבא מן האכילה כדי לעבוד את ה'.

והנה, ישנם מנהגים רבים הקשורים בשולחן היהודי ובפעולת האכילה. ביניהם, המנהג לטבול את הלחם במלח לפני אכילת הנגיסה הראשונה. לא תמצאו את זה בין תרי"ג המצוות, אף כי הוא מבוסס על המצוה "על כל קרבנך תקריב מלח". אחד ההסברים למנהג זה הוא שהגימטריא של המלה "מלח" (78) היא שלש פעמים הגימטריא של שם ה' "הויה". שלוש פעמים 26 הם 78. משום כך גם נוהגים לטבול את הלחם במלח, שלוש פעמים, מיד אחרי ברכת המוציא ולפני הנגיסה הראשונה. מהו הרעיון המסתתר מאחורי זה? שם זה של ה' מייצג את מדת החסד. כאשר טובלים את הלחם במלח שלוש פעמים, מבטלים בכך את התכונות הבאות מן הגבורה.

לבסוף, רעיון מענין נוסף עבור עקרת-הבית הוא, שמאכלים רבים הנאכלים על ידי יהודים באופן מסורתי קשורים עם סיבות של קדושה. פעם פגשתי אשה שקשרתי עמה קשרים הדוקים, דרך השיעורים שנהגתי למסור. היא גדלה בבית רפורמי. והרשו לי לתאר לכן עד כמה רפורמי: לפני שאביה נפטר, הוא הביע את משאלתו להיקבר בחליפה עסקית. כאשר נפטר, רצתה האשה שהוא יקבר בתכריכים היהודיים המסורתיים. ואף כי היא לא היתה דתית עדיין, ידעה מספיק אודות היהדות להבין שאין זה נכון להיקבר לבוש בחליפה. אולם אחותה היתה מאד מאד רפורמית והיא סירבה להרשות שאביה יקבר בתכריכים. לבסוף הגיעו האחיות לידי פשרה והן קברו אותו בחליפה ומעליה טלית. כשהחלה האשה להתעניין ביהדות ולשמור שבת, היא היתה מלאת תמיהה. היא שאלה אותי, "האין זה קשה לך, שבוע אחר שבוע, לחשוב על תפריטים שונים? בכמה אופנים אפשר כבר להכין דגים ועופות?" עניתי לה, "מה פירוש תפריטים שונים? אני מכינה את אותו תפריט בכל שבוע. יש לנו את החלה המסורתית, הגעפילטע פיש, עוף ומרק עוף. שום דבר מיוחד". היא לא ידעה על כך. היא היתה כה חדשה ביהדות עד שחשבה שבכל שבוע יש ליצור פאי מסוג אחר ודג מסוג אחר.

אך יש סיבה לכך שאנו אוכלים געפילטע פיש - כי בהם אין עצמות, וכך אין לנו בעיה של "בורר" [בשבת אסור להוציא את העצמות מן הדג, אם כי מותר להפריד את הדג מן העצמות כדי לאכלו]; וכן הסיבה שאנו אוכלים צ'ולנט היא, כדי שיהיה לנו מאכל חם בשבת; וכן הלאה. ואם כי את יכולה להשאר יהודיה גם אם תאכלי בייגל עם לקס ותקני געפילטע פיש מוכן בקופסאות שימורים, בכל זאת, כדאי לדעת יחד עם זאת, שיש סיבות מפורשות לכך שאנו אוכלים מאכלים מסוימים. אלו הדברים הקטנים שבחיים, שעושים אותם כה מעניינים ומיוחדים. ודוקא הדברים הקטנים, הם החשובים כל כך בחינוך.