בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

רעיונות קצרים: מלוקטים מתוך השיעורים

הציפיה למשיח

משיח איננו תיאוריה, או רעיון מופשט. התורה מתארת אותו כאדם מאד ממשי וחי. האמונה בביאת המשיח היא אחת מ13- עיקרי האמונה. הרמב"ם קובע כי "כל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו - לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו". כלומר, אין די לחכות למשיח באופן פסיבי, יש לחכות לבואו באופן פעיל.

מרצה דגול מסוים אשר דיבר לרגל יובל ה40- למנהיגותו של הרבי, העלה נקודה מעניינת הנוגעת לציפיה למשיח. "מה שעשה הרבי לשנות את התפיסה של הציפיה למשיח, הוא משהו ייחודי". אלו מכן ששמעו התוועדויות של הרבי, יודעות שכמעט כל התוועדות וכל שיחה הסתיימה ב"יהי רצון שמשיח יבוא תיכף ומיד ממש!" גם הביטוי "אנו רוצים משיח עכשיו", הפך להיות "סמל מסחרי" של ליובאוויטש.

ישנן דרכים רבות ושונות של ציפיה למשהו, ויש הבדל עצום ביניהן. לפעמים את מצפה למשהו, ובלבך את באמת חוששת ממנו, אינך רוצה שזה יקרה, אך את יודעת שזה יקרה, ואת ממתינה לו. את יודעת שאת פשוט ממתינה. אך הרבי הפך את ההמתנה לציפיה קצרת-רוח!

שמעתי פעם בהרצאה, משל המבאר את ההבדל בין ציפיה פסיבית למשיח, לבין ציפיה אקטיבית: כאשר יש לילד חום גבוה, נניח 40 מעלות, הוא חולה מאד וההורים נעשים ממש מודאגים. "אולי אקח אותו לבית-רפואה? אולי הוא בסכנת חיים חס ושלום?" את מצלצלת לרופא, מספרת לו על הסימפטומים והרופא אומר, "זה מאד רציני, אני בא תיכף ומיד". אביו ואמו של הילד, כמובן, תפוסי דאגה ואינם יכולים לחשוב על שום דבר אחר. הם חושבים ללא הרף רק על הרופא - מתי כבר יבוא, ומה הוא יאמר. סוג זה של ציפיה נקרא ציפיה אקטיבית.

את שומעת אנשים האומרים, "כמובן, משיח עומד לבוא באחד הימים, זה חלק מן האמונה היהודית, את יודעת. אך יש לנו עדיין זמן, עד שנת ששת אלפים, מה החיפזון?" אמונה כזאת כבר איננה מספיקה היום. איננו יכולים עוד לחכות סתם. אנו חייבים לחכות ממש. בכל יום עלינו לומר, "הוא עדיין לא כאן?! מה קרה? הוא כבר היה צריך להיות כאן מזמן, אנו כבר בחודש אייר, איך יתכן שהוא עוד לא בא?" ואם ל"ג בעומר מגיע ומשיח עדיין לא כאן - לא ייתכן! הוא חייב להיות כאן עד ל"ג בעומר, עד שבועות בודאי כבר יהיה עמנו!

מתחילת נשיאותו, פעל הרבי ללא ליאות, להביא את מושג המשיח לתוך חיי היומיום שלנו. סבורתני שהרבי רוצה שנבין כי לא בקשנו די, ולא תבענו את משיח בכל כוחנו. אילו היינו מבקשים את משיח באמת ובתמים, הקב"ה לא היה מעכבו עוד.

הגמרא מציינת שהנשמה, בבואה לפני בית-דין של מעלה, לאחר עזיבתה את העולם הזה, נשאלת כמה שאלות. אחת השאלות היא: "האם ציפית לישועה?" כלומר, האם ציפית לביאת המשיח?

הבה נדאג לכך שאנו, וכל מי שאנו באים עמו במגע, נוכל לענות על שאלה זו בחיוב.

יש צורך להדגיש שהציפיה למשיח איננה סתם דבר טוב, אלא היא הלכה. כידוע, ספר "היד החזקה" של הרמב"ם, הוא ספר הלכתי. בהקדמה לספר זה מודיע הרמב"ם שכל מה שבספר, הוא "הלכות הלכות" ולא פרשנות או דברי מוסר. הפסיקות ההלכתיות של הרמב"ם התקבלו ברובן הלכה למעשה. רק אחוז קטן יחסית של פסיקותיו, לא נתקבלו על ידי פוסקים מאוחרים יותר. הכלל הוא, שההלכה היא כהרמב"ם, חוץ מן המקרים בהם אחד מגדולי הפוסקים האחרים חולק עליו. הפרקים האחרונים של "היד החזקה" עוסקים בהלכות משיח. כאן נחשב הרמב"ם כפוסק אחרון מכיון שבנושא זה, הוא הפוסק היחידי.

הבה נתבונן בכתובים: הרמב"ם עוסק במה שעתיד לקרות כאשר משיח יבוא. קודם כל, "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות-דוד ליושנה, לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם. מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה". ואם כי אנו מקיימים חלק מדיני שמיטה בישראל כיום - אין אנו שומרים דינים אלה לכל פרטיהם ודקדוקיהם, כי בימינו פשוט לא ניתן ליישם רבים מהם. בדומה לזה גם שנת היובל הבאה אחרי שבע שנות שמיטה - שאותה איננו מקיימים כלל כיום - אף היא תחזור עם ביאת המשיח. הרמב"ם ממשיך ואומר "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו - לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו".

הרמב"ם אומר כאן שהאמונה במשיח איננה תוספת לתורה; שאדם יכול לשמור תרי"ג מצוות, ובנוסף יש לו נספח בחירה לגבי משיח, שאותו הוא יכול לקיים או לא לקיים. כי באמת, איזו השפעה מעשית יש לאמונה במשיח על שמירת המצוות שלך? אדם יכול להיות מאד ירא-שמים, ולשמור את כל המצוות, כי כך ציווה ה', בין אם הוא מאמין במשיח ובין אם לאו. ובכן, כאן פוסק הרמב"ם: האמונה במשיח איננה בחירה, אלא הלכה, "כל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, הריהו כופר בתורה כולה". עד כדי כך קשורים ומאוחדים האמונה והציפיה לביאת משיח עם עצם היהדות והאמונה בה'.

זהו הדבר הראשון. עתה, ממשיך הרמב"ם ומביא הוכחות לדבריו: "שהרי התורה העידה עליו, שנאמר, ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'". דברים אלו לא נאמרו בתורת החסידות ולא במדרש ואף לא בנביאים. אלה פסוקים מפורשים בחומש. והדברים עדיין לא התקיימו.

הרמב"ם ממשיך לצטט את הפסוקים שבהם בלעם רצה לקלל את עם ישראל ונמצא מברך. בפסוקים אלה הוא מנבא מה יהיה כאשר משיח יבוא. מתוכם עולה שהוא "נבא בשני המשיחים: במשיח הראשון שהוא דוד [המלך] שהושיע את ישראל מיד צריהם [ומילא תפקיד חשוב בגיבוש העם, והחל לבנות את בית-המקדש אשר השלים אותו שלמה בנו], ובמשיח האחרון שעומד מבניו [של דוד המלך] שמושיע את ישראל [בגאולה האחרונה]".

ידענו, אפוא, עוד בהיותנו במדבר, שיהיו בעתיד שני אנשים, שלהם קרבת-דם, אשר יושיעו את ישראל. בהמשך, מצטט הרמב"ם פסוקים שונים הקשורים לשני המשיחים, הראשון - דוד המלך, והאחרון - משיח.

לעתים קרובות מצטט הרבי את החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי שחי במאה השמונה עשרה), האומר שגם אם יהודי אינו ראוי למשיח מצד מעשיו, שאינם כפי שהיו צריכים להיות, בכל זאת, כיסופיו למשיח כשלעצמם, עומדים לזכותו. במלים אחרות, הרבי מדגיש כאן שאפילו אם עדיין אין אנו במדרגה הגבוהה ביותר של לימוד וקיום מצוות, חשוב עד מאד לטפח את עצם הרצון לראות בביאת המשיח. כי כתוב בספרים שכאשר ה' רואה שיהודים חפצים במשיח באמת, הוא יביא אותו.

כך, יש לנו תפקיד רב משמעות וממשי בהבאת משיח. ביאת משיח תלויה בהצטברות של גורמים רבים ושונים שאחד מהם הוא, האם האנשים החיים בעידן המשיח רוצים אותו באמת. אם לא, הוא עלול, פשוט, להתמהמה זמן נוסף, אך אנו איננו יכולים לחכות עוד. לכן עלינו להיות קצת עקשנים וקצת תקיפים ולתבוע את בואו.

בקטע יותר מאוחר אומר הרמב"ם ש"לעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו [של ביאת המשיח]". מוטב שישקיע את מרצו בפעולות להבאת המשיח. במלים אחרות, כל ההשערות, האם יהיה זה כך, או אחרת, ומי יעשה מה, כל אלה אינם דברים חשובים באמת, כי בכל עת שהיא, ובכל דרך שהיא - אנו רוצים שיבוא מהר ככל האפשר... ואחר-כך נבקש לדעת את כל הפרטים. הגמרא אומרת שישנם זמנים שבהם משיח לא יבוא, כמו ערב-שבת, כדי שלא להסיח דעתם של היהודים מהכנותיהם לקראת שבת. עד כדי כך ההכנות לשבת מקודשות הן. כמו כן, הוא לא יבוא בשבת, יום-טוב וכד'.

פעם, התבטא הרבי תוך כדי התוועדות של שבת, שמשיח יכול לבוא עכשיו, עוד לפני סיום ההתוועדות. ואז חייך ואמר, אם תטענו שעכשיו שבת, ומשיח אינו יכול לבוא בשבת, הריני אומר לכם שהוא, או אליהו הנביא, בודאי יידע לתרץ את הקושיה הזאת: כיצד קרה שהוא הגיע בשבת! קודם כל שיבוא, ואחרי זה נשאלהו את כל הקושיות...

ניסי ניסים

ישנם הרבה נסים הנעשים לנו, מבלי שאפילו נדע עליהם. אך כאשר קורה נס כאן, למטה מעשרה טפחים, ואנו יכולים לראות בהתרחשותו לנגד עינינו, הריהו מעורר התלהבות הרבה יותר גדולה. כאשר תבוא הגאולה השלמה (תיכף ומיד ממש), נפקח את עינינו ונראה את הניסים הכי נפלאים שאדם יכול אי-פעם להעלות על דמיונו. לעומת הניסים האלה שישראל יהיו עדים להם בזמן הגאולה השלמה, ייראו ניסי יציאת מצרים כמאורעות רגילים.

גאווה יהודית

דעתו של הרבי היא, שגאווה של יהודי בשליחותו כיהודי, צריכה להביאו לכך שלא יהיה ביישן או נחבא אל הכלים. אדרבה, יהודי צריך תמיד להיות תקיף בדעתו וגאה ביהדותו. כמובן, אין הכוונה שאדם יסתובב כשהוא מלא גאוות עצמו ויכריז "אני יהודי ואני גדול". אין הכוונה לגישה של "אני קדוש יותר ממך". הרבי מסביר שגבהות ויוהרה אינם דברים רצויים. להיפך, יהודי הנהו תמיד שפל-רוח ועומד בהכנעה לפני בוראו ולפני כל יהודי אחר.

אולם, צריך שתהיה לו ליהודי תחושה של שליחות, של תכלית, ואז עליו להיות גאה בשליחות שהוטלה עליו - להאיר את העולם באורה של תורה.

על השואה

אחת השאלות שהופנו אל הרבי אודות השואה, היתה השאלה, האם לגיטימי בכלל להקשות קושיות על השואה. אחרי הכל, אדם המקשה קושיות על השואה, נראה כמטיל ספק בצדק האלוקי. אולם הרבי אומר שלא רק שמותר להקשות, אלא אדרבה, הדבר מוכיח שאותו אדם מאמין בה'.

כופר או ספקן, שאינו מאמין שקיימת ישות עליונה בעולם, איננו יכול להקשות קושיות. אל מי הוא יפנה את שאלותיו? אם אין אלוקים, הרי העולם הוא כמו ג'ונגל, ולאריה יש את כל הזכות לטרוף את החיה הקטנה והחלשה ממנו, כי "כל דאלים גבר", ואין שום צדק אלוקי הנתבע לענות על שאלות.

אך אם מדאיג אותך מה שהתרחש בשואה, ואתה חש שהדבר היה בלתי צודק ובלתי הוגן ואתה שואל, כי אינך מבין כיצד זה שה', שהוא צודק והוגן, יכול היה להרשות לזה לקרות - אזי שאלתך לגיטימית לחלוטין.

בתפילותינו אנו מבקשים מה' פרנסה, בריאות ודברים רבים אחרים. אם מה שה' עושה הוא סופי ומוחלט, הרי אין סיכוי לשנות משהו. מדוע, אפוא, אנו מתפללים? העובדה שאנו בכלל יכולים להתפלל אומרת שקיים סיכוי לשנות את "גורלנו" ואת חיינו. הדברים אינם חקוקים באבן. אדם חייב להאמין כי הצדק ייעשה, וכי העולם איננו ג'ונגל פראי שבו כל אחד יכול לעשות ככל העולה על רוחו נגד כל אחד אחר, מבלי שיצטרך לתת על כך את הדין.

אנו מאמינים שחייבת להיות סיבה אלוקית כלשהי לכך שאנשים סובלים, מתים, נהרגים, או נפגעים. בכל זאת, אדם צריך להכיר בערכו הנמוך ולהבין שהוא, לעולם, לא יוכל לרדת לחקר דרכי ה'. הוא חייב להיות מוכן לקבל את הדברים מבלי לתבוע להבינם.

לפני שנים אחדות, בשנות העשרה שלי, קרה דבר מופלא ביותר בשכונת קראון הייטס. חסיד חב"ד אחד היה בדרכו הביתה מבית-הכנסת בליל-שבת. באמצע הדרך הבחין בכושי שהחל ללכת בעקבותיו. פתאום הוציא הכושי אקדח וציוה עליו: "תן לי את הכסף או ש...", אך היהודי אמר, "אין עלי שום כסף, שבת היום". הכושי דרך את נשקו ותבע, "תן לי את הכסף", והיהודי בשלו, "אין עלי שום כסף". אז אמר השודד, "או קיי, אני עומד להרוג אותך". הוא עמד סמוך מאד לקרבנו, וירה בו מטווח אפס. הכדור נכנס לסנטרו של היהודי, אך הוא אפילו לא ידע שהוא נורה. כאשר נכנס הביתה, ראתה אשתו שהוא מכוסה דם, ומיד מיהרו לחדר-המיון. והנה, ניסי ניסים - הרופאים גילו שהכדור פגע בלסתו בזווית כזאת שהוא פשוט נתקע בעצם. אילו, חלילה, היה הכדור פוגע, בכהוא זה, מתחת או בצד הסנטר, הוא היה נהרג מפגיעה בצווארו. הכדור הוצא בניתוח והיהודי נותר בריא ושלם.

מה אנו מבינים מסיפור זה? שגם כאשר גוי מנסה להרוג יהודי, הרי אם עדיין לא הגיע זמנו של אותו יהודי למות, הוא לא ימות. אנו שומעים סיפורים דומים למכביר: אשה נופלת מן הקומה הרביעית ושום דבר אינו קורה לה. נפילה כזאת בדרך כלל, היא מוות וודאי. אז כיצד זה? פשוט, טרם הגיע זמנה למות.

הנשמה היא נצחית - זהו אחד מיסודות היהדות. הנשמה נצחית ואילו הגוף בר-חלוף. אם יהודי נרצח בגלל העובדה שהוא יהודי - אף אם הוא איננו שומר מצוות - אזי מותו הוא בבחינת קידוש ה', וקדוש ייאמר לו.

קידוש השם לאו דוקא חייב להיות דרמטי - כמו להיות קשור אל המוקד ולהכריז "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" בעת שהלהבות עולות. גם מי שנרצח על ידי מחבלים, רק משום שהוא יהודי, נחשב קדוש. גם אדם שהיה בחייו רשע גמור, אך הוא מצא את מותו רק בגלל היותו יהודי, הרי הוא קדוש.

הדבר נכון לגבי כל ששת מליון היהודים שנרצחו בשואה. אנו מכנים את כולם קדושים, גם את אלה מביניהם שמעולם לא היו שומרי תורה ומצוות.

יש הבדל גדול בין משהו שהוא עצוב לבין משהו שהוא רע. יש דברים שיכולים להיות מאד עצובים מבלי להיות רעים. הנשמה קיימת לנצח. לכן, מה שקורה לגוף האדם - אם מדברים במונחים של נצחיות - הוא פחות משמעותי מאשר מה שקורה לנשמתו, או לנשמתה. אם חושבים על התמונה הרחבה יותר, מבינים שאותם אנשים שאבדו בשואה, הגיעו למדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, גם אם האופן שבו הושמדו הוא עצוב מאד וכואב מאד.

נשמות בשבי

הרבי מסביר שבדורנו, רוב רובם של היהודים שאינם שומרי מצוות, הם בקטגוריה של "תינוקות שנשבו". נניח שאותו תינוק שנשבה מגלה מאוחר יותר שלאמיתו של דבר, הוא יהודי. והנה, כיון שהוא נשבה בהיותו תינוק, הוא לא למד מאומה על יהדות. האם נבוא אליו בטענות, "מדוע אינך חובש כיפה? מדוע אינך לובש ציצית? מה אתך?" איך אפשר בכלל להתייחס אליו בביקורת? למרבה הצער, יהודים רבים בדורנו, הם באותה קטגוריה. לפי זה, איך נוכל לבוא אליהם בטרוניה, "מדוע אינכם שומרים תורה ומצוות?"

דעה אחת בגמרא אומרת שמשיח יבוא כאשר כל ישראל ישמרו שתי שבתות. כפי שהדברים נראים היום, לא נראה סביר שכל ישראל עומדים לעשות זאת בעתיד הקרוב. מכל מקום, טעות היא לחשוב שרק על ידי זה יבוא המשיח, כי הדבר אינו כן.

יש שני פסוקים שאנו אומרים אותם בסיום תפילת נפילת אפיים: "פדה אלוקים את ישראל מכל צרותיו! והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו". על פי זה, משיח אינו עומד להמתין לישראל שיעשו תשובה. משיח לא יישב שם ויאמר, "נו? ישנו יהודי אחד שם, ואני ממתין לו". לא. משיח אינו צריך להמתין עד שכל אחד יעשה תשובה, אלא הוא יבוא כאשר ה' יאמר לו לעשות כן. ופסוקים אלה מספרים לנו, שקודם כל ה' יפדה את כל ישראל מכל צרותיהם ודאגותיהם, ואחר-כך הוא יפדה אותם מכל עוונותיהם.

מכאן שאיננו יכולים לומר שהעדר תשובה שלמה מצד ישראל כולם, הוא שמעכב את ביאת המשיח. אין אנו יודעים מהו שמעכב את המשיח. על פי כל חשבון, משיח היה צריך כבר להיות פה. איננו יודעים מה עוצר בעדו.

אלה מאתנו שבהשגחה פרטית זכו ליותר ידע ביהדות מאשר שאר אחינו בני ישראל, אינם יכולים להתנפל על יהודים שאינם דתיים לעת עתה ולומר, "אתם תיענשו בעונש גהינום". לא זו הדרך. יתרה מזו, יהודי חייב להמנע מלומר דברים רעים לזולתו. אין להזמין את הרוע על ידי אמירת דברים רעים. אין מן הראוי שיהודי יאמר, "אם תצא החוצה בלי סוודר תקבל דלקת ריאות". אסור להתבטא כך. צריך לומר, "לבש את מעילך".

כי כאשר יהודי אומר דבר-מה, יש לדבריו השפעה. אולי אין רואים זאת, אך ההשפעה קיימת. יש סיפור על הבעל-שם-טוב שהראה לתלמידיו מה קורה ברוחניות בעת שיהודי מקלל יהודי אחר. יהודי אחד צרח על חברו שהוא עומד לקרעו כדג. כאן ציווה הבעל-שם-טוב לתלמידיו ליצור מעגל, ובכח ראייה רוחנית שניחנו בה, הם ראו את אותו אדם ממש נקרע לגזרים.

התורה, ירושה היא לכל יהודי ויהודי, אפילו לאותם יהודים שכרגע אינם מתנהגים כיאות. לכל יהודי יש חלק שווה בתורה. מי שרואה חיסרון בזולת, מעיד הדבר כי בעצם לוקה הוא עצמו באותו חיסרון. יש להניח שאם את רואה חסרונות בזולתך, קרוב לודאי שזה בגלל שאותם חסרונות נמצאים בך. מהו ההבדל בין ראיית חסרונות בדרך שלילית, ובין ראיית חסרונות בדרך חיובית? אם כוונת האדם היא לעשות באמת מעשה חיובי, במקום סתם לחפש חסרונות, אז הוא רואה את החסרון כמשהו הצריך תיקון. לדוגמה, יש הבדל עצום בין אם שבנה מתקשה בלימודיו בביה"ס, האומרת, "אולי הילד זקוק לכתה הלומדת בקצב יותר איטי. כיצד אוכל לעזור לילדי המתקשה בלימודיו?" לבין אם אחרת האומרת, "אוי, הילד הזה כל כך מטומטם!" הראשונה רואה זאת כמצב המצריך תיקון ורוצה לשפרו, ואילו השניה רואה את אותו מצב כחיסרון סתם. לכן, אם התגובה היא של ביקורת סתם, אנו יודעים שהיא נובעת ממקום בלתי טהור, ממקום המנוגד לקדושה. כמו כן, אם את רק רואה את עצמך וכמה את מושלמת, אזי באופן אוטומטי, תראי את הזולת כפחות-ערך. כי ככל שאת גדולה בעיני עצמך, כך האחרים קטנים בעינייך. ולהיפך, ככל שאת קטנה בעיני עצמך, כך האחרים גדולים בעינייך.

מה שאנו חייבים להתמקד בו עכשיו הוא אהבת-ישראל. להעלים עין מן החסרונות, להעלים עין מן התכונות השליליות, ולהסתכל רק על החיובי. הבה נתאמץ להביא לקירוב לבבות בין יהודים. כי זה הדבר שיביא את המשיח. הגינוי משיג את היפך המטרה, והוא גם אינו אמת. האמת לגבי כל יהודי היא, שהוא צדיק. רצונו האמיתי הוא להיות יותר דתי, לקיים יותר מצוות. הרבי מציין שכדי להיות אפיקורס, אדם חייב לדעת קודם מהו הדבר שהוא מתנגד לו. רוב האנשים שאינם דתיים, הנם בורים גמורים ביהדות. לנו יש ב"ה חינוך מסוים, השקפת-עולם מסוימת. אך האחרים לא קיבלו את כל זה. אנו חייבים לנסות להביא אותם אל היהדות. אך לא על ידי דיבורים קשים וגינויים. זה בוודאי לא יקרבם אל היהדות. עלינו לעורר בתוכנו את אהבת ישראל ולהתפלל שיבוא כבר משיח, זה הכל.

סור מרע ועשה טוב

אם תרצי להזמין מלך לביקור בביתך, אולם הבית מלוכלך, מה תעשי? הרי לא יעלה על דעתך לקשטו בקישוטים עד שתנקי אותו תחילה. "סור מרע" הוא כמו פעולת הנקיון. רק לאחר מכן יכולים אנו לעבור ל"עשה טוב" - לקשט את הבית, לשים את האגרטל על השולחן, לפרוש את השטיח, וכן הלאה. כל זה נכון כאשר הדברים הם נורמליים והעולם מתנהל כסדרו.

אולם, אנו חיים היום בעולם שהכללים שלו משתנים. אנו כה קרובים לביאת המשיח, עד שאין סיפק בידינו לעשות דברים בדרך הרגילה והטובה של ימים עברו. אתן יודעות איך זה - את יכולה לבשל בחמש דקות את מה שלקח לאם-הסבתא שלך, יום וחצי.

בגשמיות, כיום הכל הפך להיות מהיר-הכנה (אינסטנט). מדוע זה כך? כי בתחום הרוחני איננו יכולים עוד לבזבז זמן על ידי שנעשה את הדברים בדרך הארוכה. בדור שלנו מוטב שנתחיל ב"עשה טוב". אפילו אדם שזה עתה החל את דרכו ביהדות - אשר בנסיבות רגילות היינו אומרים, "אי אפשר ללמדו תורה עד שנלמדו קודם אלף-בית, סידור ורק אחר-כך, חומש" - אפילו אדם כזה צריך היום להתחיל ללמדו תורה מיד, כי אחרת עלולים אנו לאבדו.

זו התשובה לאלה השואלים מדוע אנו לומדים את ספר התניא עם מתחילים - מפני שהלימוד הזה משפיע באופן מיידי על האדם, כך שבמשך הזמן, הוא או היא ילמדו גם את הדברים הבסיסיים שעליהם ללמוד.

העולם כיום מבולבל מאד. לא רק בגשמיות אלא גם ברוחניות. ישנם הרבה דברים בעולם הזה שאינם ברורים עוד. אחת הסיבות לבלבול בחיינו היא העובדה שאף פעם בעבר, לא היה דור הדומה לדורנו. לדור שלנו אין תקדים. כל דור שלפנינו, היה כמו הדורות האחרים שקדמו לו. בתקופות שעברו, הגבר ידע שהנו גבר, והוא הכיר את חובותיו כבעל לאשתו וכאב לילדיו. האשה אף היא ידעה שהיא אשה, והיא ידעה מה הן חובותיה ומה מוטל עליה כאשה וכאם. כיום, שום דבר מהדברים האלה איננו ברור עוד.

הרבי הודיע פעמים רבות שאנו הננו הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה. אנחנו הדור הכי תחתון - ממש בעקביו של משיח. ומשיח עומד אחר כתלנו ואנו קרובים אליו יותר מכל דור אחר שקדם לנו. מצב זה, אין לו תקדים ולכן הוא גם יוצר אי-נוחות מסוימת, כי אנשים רבים אינם יודעים כיצד להתנהג.

הצדקה מתחילה... ואינה נגמרת

הרבי הקודם היה אומר שישנן שלש אהבות שהן כמשולש: אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת התורה. לאף אחת מהן אין קיום ללא השתיים האחרות. אך היכן המפתח? מהיכן אנו מתחילים? ובכן, אם את מצליחה לפתח בקרבך אהבת ישראל, הרי שזו תוביל בהכרח לאהבת ה' ולאהבת התורה. אך יהודי האומר שהוא אוהב את ה' ואוהב את התורה, אך שכניו בדירה הסמוכה? הם אינם מענינים אותו כלל - משמעות הדבר שיש פגם גם באהבת ה' שלו וגם באהבת התורה שלו.

אחד הביטויים הברורים לאהבת ישראל הוא הצדקה. צדקה איננה משהו שעושים אותו אחת לשנה, בפורים, ו/או לפני פסח. זה גם אינו דבר שיש לעשותו אחת לשבוע לפני הדלקת נרות. אנשים חייבים לתת צדקה בכל יום. אין לראות את הצדקה כמאורע שעושים מפעם לפעם, כאילו חיינו מלאים דברים שונים, ומדי פעם אנו גם נותנים צדקה. אדרבה, הסיבה העיקרית שבשבילה אנו חיים, היא נתינת הצדקה.

הבעל-שם-טוב המחיש זאת בביטוי שהפך להיות אימרה מפורסמת: "אפשר שנשמה תרד למטה ותחיה בעולם הזה שבעים או שמונים שנה, רק כדי לעשות ליהודי טובה אחת, בגשמיות או ברוחניות". מה בא זה ללמדנו? שכל הדברים האחרים שעשית בחייך - אם זו קריירה או לימודים או נישואים או כל דבר אחר - אולי הם דוקא הדברים הפחות חשובים בחייך. אולי הדבר העיקרי שלשמו ירדה נשמתך לכאן היה, לעשות טובה מסוימת ליהודי מסוים - טובה גשמית או רוחנית. אם מפנימים את הרעיון הזה, אזי משנים את כל הסתכלותנו על החיים. כאשר את יוצאת לעבוד, או לערוך קניות, או לעשות כל דבר אחר, אינך צריכה לחשוב רק על המשימות שעלייך להשלים באותו יום, על פי מה שכתבת ברשימת "לעשות היום" שלך. עליך לזכור שהסיבה האמיתית ליציאתך מן הבית - לטייל, לערוך קניות, או סתם להסתובב - היא לחפש כל הזדמנות לעשות צדקה וחסד עם אדם יהודי.

והנה, צדקה איננה דוקא נתינת כסף לאדם הגווע מרעב. זו רק צורה אחת של צדקה ולא הצורה היחידה שלה. צדקה פירושה גם לתת לזולת משהו שיש לך ואין לו, והוא זקוק לזה. זו יכולה להיות גם התייחסות ידידותית, גם אוזן קשבת, עידוד, השתתפות בצער, וכן הלאה.

כשאת חושבת על זה כך, אזי אינך סתם מחכה עד שמישהו יגש ויפשוט ידו אלייך, או ידפוק על דלת ביתך ויאמר, "אני אוסף עבור ישיבה", ואז את נותנת. אינך צריכה לחכות עד שמישהו ימצא אותך ואז תאמרי, "אה, אינני יכולה להתחמק מהברנש הזה, אז אכתוב לו צ'ק ואתפטר ממנו". את צריכה לחשוב, "היכן אמצא מישהו הזקוק לצדקה?" את צריכה לחפש הזדמנויות לתת צדקה, בין גשמית ובין רוחנית.

יש פסוק בתהילים האומר: "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב". הפירוש הפשוט הוא, המירוץ אחר פרנסה. אך לאמיתו של דבר, אין הפסוק מתכוון לזה. למלה "ערב" יש שתי משמעויות: ערבו של לילה, או ערב (מתוק) לחיך. כך לפי הבעש"ט, כוונת הפסוק היא, שאדם יוצא לעבודתו, היינו לעבודתו הרוחנית, על מנת להפוך את המר, למתוק וערב. במלים אחרות, היהודי מחפש אחר הזדמנות להמתיק את העולם, ולעשותו נעים יותר. כיצד הוא עושה זאת? על ידי שהוא מחפש הזדמנויות שבהן דברים הנראים רעים, יהפכו לדברים הנראים טובים.

אם את נתקלת באדם הנראה מאד עייף, או מאד רעב, או מאד עצוב, את יכולה לומר, "אה, האין זה איום ונורא שבעולם הזה ישנם אנשים כה עצובים. אי, אי, אי. היה יותר טוב אילו כולם היו מאושרים". אך את יכולה גם לומר, "רגע, האשה העצובה הזאת גרה בשכנותי, ובהשגחה פרטית נודע לי על כך. אם כן, אולי יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לה". אם את נכנסת לבקר אצל שכנה זו ומביאה קצת שמחה לחייה, דבר שניתן לעשות באופנים שונים, אזי נצלת את ההזדמנות להפוך את המר למתוק. ה' נתן בעולם אנשים חולים, לא כדי שנאמר, "אה, זה כל כך נורא שיש מחלות בעולם, הלואי ולא היתה כל מחלה". אם את מכירה אדם חולה, מדוע שלא תלכי לבקרו?

ביקור חולים הוא צורה מסוימת של מצות צדקה. כתוב בספרים שכאשר אדם מבקר אצל חולה, הוא לוקח עמו בצאתו, חלק אחד מששים של מחלתו. עבודתנו היא לעמול עד שהמר יהפוך למתוק, והחושך לאור. איננו עובדים סתם עד שהיום מעריב, ואז אנו מנקבים את כרטיס שעות-העבודה ואומרים, "אוקיי, גמרנו להיום, עכשיו כבר לילה". המשימה המוטלת עלינו היא להפוך את הלילה ליום, ורק אז נסיים את עבודתנו. רק אחרי שלקחנו הזדמנויות אלו שיש בהם רע והפכנו אותם לטוב, רק אז נוכל ללכת הביתה. רק אז השלמנו את משימתנו, משימת חיינו.

הקב"ה מרעיף עלינו בכל שנה ובכל יום של חיינו, הזדמנויות רבות לעשות צדקה בדרכים רבות. עלינו רק להבין שכל הדברים האחרים שאנו מתעסקים בהם, אינם אלא פחותי-ערך בהשוואה לזה.

אולם, קורה גם שאנשים מתעסקים ראשם ורובם בצדקה וחסד לזולתם, עד שהם שוכחים את משפחותיהם הם. ניתן לראות זאת לעתים קרובות. אותן נשים, העסוקות למעלה ראש, המשוחחות תמיד בטלפון עם אנשים אחרים, וילדיהן נותרים - כפי שמכנים זאת - יתומי רגש. אנו יודעות שבאופן תיאורטי יש להם אמהות. אך האמהות, אף פעם, אינן מצויות שם בשבילם. הן תמיד מסתובבות בחוץ ועושות מצוות למען כל אחד אחר. עלייך להיות ערה לכך שצדקה אין פירושה לתת דוקא לאנשים זרים. הצדקה מתחילה בראש וראשונה אצלך בבית. כי אם בעלך זקוק למשהו, או אם ילדייך זקוקים למשהו, הרי זו חובת הצדקה הראשונה שלך.

מישהו סיפר לי פעם בדיחה אודות אדם אחד שחזר הביתה מהתוועדות. אשתו אומרת, "נו, ספר לי משהו ממה שאמר הרבי". "הרבי דיבר הרבה אודות מצות אהבת ישראל, לכן אין לי זמן לדבר אתך עכשיו, כי עלי לרוץ החוצה ולחפש הזדמנות כדי לקיים את המצוה הזאת". הנה אשתך, האינך יכול להקדיש מעט "אהבת ישראל" גם לאשתך שלך? האם כל האהבה לזולת חייבת להיות מכוונת לאנשים שהם מחוץ למשפחתך? העובדה שאשה זו היא רעייתך ואלה הם ילדיך, אף היא בעלת משמעות. בדרך זו רומז לך ה' שנשמות אלה שמקומן בביתך, הן הכתובת הראשונה לצדקה, לפני כל אחד אחר.

אומר לכן את האמת, אני מוצאת שנושא זה מעסיק אותי לא מעט, כי הטיפול בצרכי המשפחה הוא דבר הגוזל זמן כה רב. בני הבית יכולים למלא את כל חייך ממש, עד שקשה לדעת היכן דחוף יותר להשקיע את כוחותייך. אך עלינו לזכור שזה חייב להיות מאבק מתמשך; אסור לנו לשכוח, לרגע, את בני משפחתנו. ומאידך, עלינו ללמדם את החשיבות שבדאגה לאנשים שאינם ממשפחתנו. ואנו צריכות להודות לה' שאנו עסוקות בבעיות כאלו ולא באחרות.

אחד הפירושים למלים "בכל מאודך" שבקריאת שמע הוא - בכל ממונך. כלומר, צריך לאהוב את ה' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל ממונך! חז"ל מסבירים כי ישנם אנשים שהכסף חשוב להם יותר מחייהם, איזה פירוש מוזר. דבר זה קורה רק כאשר אדם גדל במשפחה שלא נהגה לתת צדקה. במשפחה הנוהגת לתת צדקה, משתרשת בילדים, כבר מינקותם, ההכרה כי גלגל חוזר בעולם, ולמעלה, ה' מסובב את הגלגל. כאשר הכסף נופל בחלקכן - אתן נותנות ממנו למי שאין לו. ואם לכן אין כסף, הגיע תורכן לקבל. הדבר אינו נעים אך אתן יודעות שדברים יכולים להשתנות. מי אומר שאני אהיה זו שתמיד אלך כלפי מעלה, ואף פעם לא כלפי מטה?

מתי יהודי הוא קמצן? כאשר הוא חושב שכל הכסף שהרוויח, הוא עצמו הרוויח, וזה מגיע לו, ו"זה שלי!" אם "זה שלי", מדוע שאמסור את זה לך? מה עשית אתה כדי לקבל את הכסף שלי? אך אם נעשה חשבון אמיתי, האם באמת ראויים הננו לכסף הזה, נבין מדוע אנו חייבים לחלקו עם האחרים. שאלי את עצמך, "האם עשיתי כל מה שה' מבקש מאתי?" ברור שלא, ובכל זאת, ה' כל כך נדיב והוא נותן לי את משכורתי. ואז את אומרת, "לך ה' הצדקה, ועלי לתת חלק מן הצדקה שקבלתי, לאחרים". אם כן, חשבו על הזולת ובכך תעשו לעצמכן את השירות הטוב ביותר!

צניעות

היתה פעם אשה אחת שהגמרא מציינת אותה לשבח על גודל צניעותה. שמה היה קימחית. הגמרא מספרת שאשה זו שמרה כל כך על צניעותה, עד שקורות ביתה מעולם לא ראו את שיער ראשה. ואם כי ישנם זמנים שבהם מותר לאשה נשואה לגלות את שיער ראשה, היא הצטיינה בזהירות-יתר והקפידה ששיערה יהיה מכוסה כל הזמן. בגלל זהירותה היתרה, מספרת הגמרא שהיא זכתה לשבעה בנים, שכל אחד מהם, בתורו, היה כוהן גדול. זכות גדולה היתה זו למי שבן אחד שלה היה לכוהן גדול, אך זו זכתה לשבעה בנים שהגיעו למשרה רמה זו. קמחית היתה יכולה לומר, כפי שכל אשה יהודיה כיום, יכלה לומר, "מי צריך בנים שיהיו כוהנים גדולים? מה רע בבנים שהם סתם כוהנים? זה די יפה. ומה רע בבנים שיהיו סתם יהודים? האם עלי להתאמץ להיות כה מיוחדת כדי שבני יהיו כוהנים גדולים? האם עלי להתאמץ כל כך בחינוכם כדי שיהיו יהודים יוצאים מגדר הרגיל?"

מכיון שהגמרא מספרת לנו את שבחה של קמחית, פירוש הדבר שהתורה משמיעה לנו מסר שיש לנו את היכולת לגדל את ילדינו, או את הילדים שאנו באים עמם במגע - אם אין לנו ילדים משלנו - שיגיעו לדרגה של כוהנים גדולים. אל תסתפקי בפחות. עלייך תמיד לשאוף לגבוה ביותר. בדיוק כמו בדברים גשמיים, אף פעם לא תאמרי לבתך, "כל זמן שיש לך משהו ללבוש, למי איכפת אם זה כבר ישן, מוטלא ודהוי, הרי זו חצאית". לא, את רוצה שהן תלבשנה משהו מסוגנן (אך צנוע!), משהו יפה. בדומה לזה, גם במזון: האם אנו זורקות על השולחן, סתם פרוסת לחם ואומרות, "בואו לאכול, הסעודה מוכנה". כמובן שלא, אנו רוצות להכין סעודה שתהיה טעימה. אז מדוע זה שבדברים רוחניים נהיה מוכנות להסתפק בטיב מסוג ב' או סוג ג'? מוטב שתמיד נלמד מקמחית, ונשאף להכין את ילדינו להיות כוהנים גדולים ולא כוהנים סתם. הרבי אומר שאם אשה מתאמצת באמת ומנסה לעשות כן בכל לבה, ה' יתן לה ברכה שתזכה לגדל ילדים שהם באמת מקור ברכה לעם ישראל.

הגרעין הבלתי מתחלק

הבעל-שם-טוב לימדנו שכאשר אנו תופשים בחלק מן העצם, הרי זה כאילו אנו תופשים בכולו. לדוגמה, אם אדם נופל ואת ממהרת אליו להצילו, די אם תתפשי בידו, כיון שברגע שתפשת את ידו, תפשת את כולו. לכן, אומר הבעש"ט שחשוב להתחבר אפילו לחלק של הדבר כי בכך מתחברים לדבר כולו. והוא הדבר גם לגבי התורה והמצוות. כמובן שאדם אינו יכול להחליט לשמור רק חלק של התורה והמצוות ולהתעלם מן השאר. ברור שאין זו כוונת הדברים. אדרבה, הכוונה היא על דרך השאלה ששאל אחד מחכמי התלמוד את חברו, "במה היה אביך זהיר טפי?" כלומר, מה היתה המצוה החביבה עליו ביותר? בנוסף, כמובן, לזה שהוא שמר את כל שאר המצוות. במובן הזה, חשוב שנתפוש חלק מן התורה וחלק מן המצוות. בדרך זו אנו מתחברים אל השלם הגדול יותר.

הגבוה ביותר והנמוך ביותר

יש כלל בחסידות ש"כל הגבוה גבוה ביותר, יורד למטה מטה ביותר". החסידות מבארת שכל דבר בעולם הזה, יש לו שורש בעולמות העליונים. אין בעולם חפץ או רעיון כלשהו, שאין לו שורש רוחני תואם למעלה. ככל שהדבר נמוך יותר, כן שרשו למעלה גבוה יותר.

היחסים האינטימיים בין איש לאשה נחשבים בעולם שלנו כדבר נחות, כייצר חייתי שחייבים להשביעו. אולם ביהדות, כוח ההולדה נקרא גילוי אור אין-סוף, כי זהו התחום היחיד בחיי אנוש בו הוא יכול לעשות משהו אין סופי. כל דבר אחר שאנו עושים, הוא מוגבל וסופי, אך כאשר בני זוג מקיימים יחסי-אישות, בשותפות עם ה', הם יכולים ליצור ילד - דבר שיש לו השלכות אין קץ.

לפעולה זו יש שורש מאד מאד גבוה, כי רק בזה דומה האדם לבוראו. דוקא מפני שפעולה זו נראית כה ירודה בעיניהם של הרבה אנשים, מלמד אותנו הדבר שהשורש שלה מאד גבוה. אילו לא היה שורשה כל כך גבוה, היא לעולם לא היתה יכולה ליפול לדרגה כה ירודה. ה' נותן בידינו את הבחירה החופשית ביחסי-אישות - לקדש אותם, או לעשותם וולגריים.

אם מישהו מגלה שיש לו תאוות, או נטיות אלימות, או משיכה למעשים רעים, אין זה אומר שאותו אדם הוא אדם רע: כי בדיוק כפי שיש לו תאוות עזות או חשק לרע, יש בחובו גם כוחות מנוגדים, מקבילים בדיוק - לעשות טוב. הוא אולי אינו יודע זאת, כי זה אולי רדום, אך הכלל הוא שאם יש לו יצר רע גדול, יש לו גם יצר טוב גדול. עד שמשיח יבוא, עלינו להיאבק עם היצר הרע. הדבר אמנם מכביד, אך זה נותן לנו את ההזדמנות להתעלות ולהגיע למדרגה הרבה יותר גבוהה על ידי עבודה קשה. כי לא קל לו לאדם להתגבר על יצרו הרע, אך בלי ספק, המאמץ כדאי.

יוסף

בהרבה משיחותיו התייחס הרבי לשם יוסף. פירוש המלה יוסף הוא להוסיף, להגדיל. כאשר רחל ילדה את יוסף, היא אמרה מיד, "יוסף ה' לי בן אחר". במלים אחרות, תגובתה הראשונה להולדת בנה היתה שהיא רוצה בן נוסף.

ניתן להגדיל את מספר היהודים בעולם הזה בשתי דרכים. דרך אחת, ללדת עוד יהודי. אך ישנה גם דרך נוספת. אנו רואים שישנם הרבה מאד יהודים - וכולנו מכירות כאלה _ שאינם מחשיבים את העובדה שהם חלק מן העם היהודי. יהדותם היא בעיניהם דבר של מה בכך. כאשר אנו פוגשים אדם כזה וגורמים לו לקלוט פתאום, עד כמה מיוחד הוא להיות יהודי, ועד כמה עובדה זו חשובה היא, הרי זה כמו להוסיף עוד יהודי לעם ישראל. עד עתה הוא לא חש שהוא נמנה על העם היהודי. מעתה, משנתת לו את העזרה הדרושה, הוספת אותו לשורות העם. זהו הרעיון של השם "יוסף".

המנהיגים וההולכים אחריהם

משה רבינו היה אב טיפוס של מנהיג. למרבה הצער אנו חיים בעולם שבו לכל מדינה, וכמעט לכל עיר, יש מנהיג שאיננו מנהיג אמיתי. מנהיגים אלה נוהים אחרי העם ועושים את רצונו, ולאו דוקא את מה שהם חייבים באמת לעשות. חז"ל אומרים שאחת האפשרויות הנוגעות למצב הרוחני של העולם בזמן ביאת המשיח, מתוארת בביטוי, "פני הדור כפני הכלב". "פני הדור" פירושו המנהיגים, מייצגי הדור. מדוע יש להם פני כלב? אם הסתכלתם פעם על כלב, ראיתם בודאי שבדרך כלל הוא רץ קדימה לפני אדונו, אך שוב ושוב, מסתכל הוא אחורה, מעבר לכתפו, כדי לראות באיזה כיוון האדון הולך. אמנם ממבט ראשון, נראה הכלב כמנהיג, אך די מהר מתברר שהוא פשוט הולך בעקבות אדוניו - לפניו. הדבר נכון לגבי רוב המנהיגים של היום. עינם פקוחה כל הזמן לראות מהו רצון העם, והם מעצבים את עקרונותיהם ואת מדיניותם על פי זה. בכך הם מגלים מה שהנם באמת... נגררים ולא מנהיגים.

מה הן התכונות של מנהיג אמיתי? הרבי אומר שאם אנו רוצים לראות דוגמה, עלינו להסתכל על משה רבינו, כי תכונותיו הן אלו של מנהיג אמיתי. אחת התכונות האלו היא מסירות אמיתית לעם, עד כדי כך שהמנהיג הופך להיות משועבד, במובן מסוים, לעם, אם כי לא באופן שהזכרנו לעיל - על ידי הסתכלות מעבר לכתף לראות מה הם רוצים. כאשר בני ישראל חטאו בעגל הזהב, אמר ה' למשה, "לך, רד [מן ההר] כי שחת עמך". רש"י מפרש, "'לך רד' - רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם". רד ממעלתך הרוחנית הגבוהה והשב אותם בתשובה. מאוחר יותר, כאשר משה חילה את פני ה' לסלוח לבני ישראל, אמר, "אם תשא חטאתם, ואם אין _ מחני נא מספרך אשר כתבת [Yמן התורה]". זו היתה מסירות מוחלטת לבני ישראל. באופן דומה, כאשר המרגלים חטאו והמסו את לבב אחיהם מלהכנס אל הארץ, וכל הדור ההוא נענש בכך שלא נכנסו לארץ ישראל, אמר משה, "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור, גם אתה לא תבוא שם". אף כי הסיבה המוצהרת לכך שמשה לא נכנס לארץ היתה שהוא הכה את הסלע במקום לדבר אליו, הרבי מסביר שכוחו של משה היה כה רב, שאם היה מתעקש, "אינני זז מפה עד שתכניסני לארץ ישראל", ה' היה מרשה לו להכנס, ה' היה מקבל את תשובתו. אך משה בחר שלא לעשות זאת מפני מסירותו לבני ישראל. הוא העדיף להשאר בגלות עם שארית העם היהודי, עד הגאולה השלמה, שאז יובאו כל היהודים לארץ ישראל. זו דוגמה של מנהיג אמיתי.

נהגי רכבות ואנשי החלל

היום נערך הכנס השנתי של נשי חב"ד, כמו בכל קיץ, בחודש אב. היום ביליתי את כל היום בכנס, מתשע וחצי בבוקר עד שהגעתי הביתה בשבע ורבע בערב. וכל היום כולו נאומים ונאומים. אינני עומדת לחלוק עמכן את כל הנאומים. ברצוני רק לשתף אתכן בכמה נקודות שיש בהן עניין, ואני חושבת שתהנו מהן.

אחת הדוברות נתנה משל מאד יפה שברצוני לספר לכן, כדי שתוכלו לשתף בו את האחרים. חסיד צריך תמיד להיות "נר להאיר" - מה שאתן שומעות, אתן צריכות לשתף בו את מי שלא שמע את הדברים.

בראשית ימיו של העם היהודי, לא היו דרכים כה רבות ושונות שניתן להיות בהן יהודי דתי. היתה דרך אחת סלולה עבור כולם. ככל שנקפו השנים, לקראת קץ הגלות, וביחוד בימינו אנו, יש הרבה מאד זרמים של יהדות, הרבה שבילים שונים. ונראה כאילו כל אחד מהם הוא לגיטימי. כל אחד טוען שהוא השביל הנכון. הדבר עלול לבלבל מאד. אותה מרצה, נתנה את המשל הבא כדי להסביר את המצב: תארו לכן רכבת שיוצאת למסעה. מטרת הרכבת היא לא לטייל על המסילות, אלא להגיע אל התחנה הבאה. הרכבת רוצה להגיע למקום כלשהו. כאשר את נוסעת ברכבת, ואת באמצע המסע, כל שאת יכולה לראות הוא, רק את שני פסי הברזל שהרכבת נוסעת עליהם, ומסביבך שדות ויערות. אולם ככל שהרכבת מתקדמת ומתקרבת ליעדה, פתאום מתחילות להופיע עוד מסילות, וככל שהיא מתקרבת ממש לתחנה, את רואה עוד ועוד מסילות שונות נפגשות יחדיו מכיוונים שונים. הנהג חייב להיות מאד מנוסה כדי לדעת כיצד לנווט את הרכבת מן המסילה שלו אל המסילה שתביא אותו קרוב ביותר לרציף. אם הוא יעשה פנייה בלתי נכונה, הרכבת שלו פשוט תמשיך לנסוע, ולעולם לא תגיע אל היעד המצופה שבו צריכים האנשים לעלות ולרדת וכו'.

מהו הנמשל? מה זה בא ללמדנו? שכיום אנו מתקדמים לקראת יום בואו של משיח. זהו היעד הסופי - המסוף שבו כולם יורדים. ככל שאנו מתקרבים אל התחנה, כך רואים אנו יותר מסילות הנפגשות יחד. כיצד נדע איזוהי המסילה הנכונה? עלינו לסמוך על הנהג, ואז נגיע אל המסוף הנכון.

המספר הגדול של דרכים ואידיאולוגיות בדורנו, במקום לבלבל אותנו, חייב בעצם לשכנע אותנו בחשיבות ההליכה בעקבות הצדיק, בעקבות המנהיג היכול להובילנו, כי אחרת קל מאד, כפי שכולנו יודעות, להיות מושפעים על ידי רעיונות מסולפים וללכת לאיבוד.

מרצה אחרת הסבירה שהרבי תמיד אומר לנו להפיק הוראה מעשית בעבודת ה' מכל דבר בעולם המודרני. כיום אנו חיים בעידן החלל. יש לנו אסטרונאוטים ולוויינים וכן הלאה. דברים אלה, אף הם, ניתן לפרשם כמשל הבא ללמדנו משהו בחיינו אנו.

לוויינים ואנשי חלל נמצאים רחוק עד מאד בחלל החיצון. כדי שמסעם יצליח, הם חייבים להיות בקשר מתמיד עם מגדל הפיקוח כאן, על כדור הארץ. מבלי לקבל הוראות מדויקות בכל רגע, הם פשוט יאבדו לנצח. באופן דומה, גם אנו הננו לבדנו - ספינת חלל קטנה בקוסמוס הגדול הזה. וכדי שלא נלך לאיבוד, חייבים גם אנו להיות בקשר מתמיד עם מגדל הפיקוח שלנו.

מנחה של שבת

יש פסוק שאנו קוראים אותו בתפילת מנחה של שבת, "מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". פירושו שעם ישראל יחיד במינו. אין עוד עם כעמנו בכל העולם. זה הפירוש הפשוט. אך על פי החסידות, מבאר האדמו"ר הזקן את הפסוק כך: "ארץ", יש לה משמעות לוואי של ארציות, של חומריות נחותה, ולפי זה מפרש האדמו"ר הזקן את הפסוק, שעם ישראל הוא העם המושך את ה"אחד" (את הקב"ה) לתוך הארץ, לתוך העולם הארצי.

לעתים נחשוב שאדם הטרוד מאד בענינים גשמיים, שוכח על קיומם של ענינים רוחניים. אך עם ישראל הנו ייחודי - יהודי יכול לבלות את כל ימיו בחרישה בשדה, או בתיקון נעליים, או בכל דבר אחר, אך לעולם לא ישכח להתפלל מנחה.

האדמו"ר הזקן מסכם שהקב"ה עושה גשמיות מרוחניות, ואילו אנו צריכים לעשות רוחניות מן הגשמיות. במלים אחרות, כאשר ה' ברא את העולם, הוא לקח רוחניות והפך אותה לארץ, לעולם הזה. מה אנו עושים? את ההיפך מזה. אנו לוקחים את הדברים הגשמיים של העולם הזה והופכים אותם בחזרה לרוחניות. כיצד? בהגשת ארוחה לאורחים, את הופכת את שולחנך לחפץ של מצוה. אינך יכולה, כמובן, להגיש ארוחה על הרצפה, לפחות לא בישראל, אולי בארצות אחרות. וסביב השולחן גם מדברים דברי תורה. מקדשים את הארציות בכך שלוקחים עור של בהמה וכותבים עליו מזוזה, או קונים בגד לכבוד שבת. בכל עת שאת משתמשת בחפץ ארצי לשם שמים, את הופכת את הגשמיות לרוחניות.

ניטל

לא יכולתי להכין את השיעור אמש, כי היה זה ליל "ניטל" (אור ל25- בדצמבר). בישראל איננו כל כך מודעים ללוח הגריגוריאני. אלו מכן הבאות מארצות מערביות, יודעות שהלילה שלפני ה25- בדצמבר הוא חג גדול לגויים. יהודים דתיים רבים נמנעים מלימוד תורה בלילה זה. זו אחת הסיבות שהוא נקרא "ניטל" על שניטלה מאתנו האפשרות ללמוד תורה למשך כמה שעות. ויום שאין בו לימוד תורה, הוא יום שאין בו ממש, כי רק התורה, היא זו הנותנת צורה למציאות. לעתיד לבוא, כאשר יבוא משיח, הם יצטרכו לכתוב את לוח השנה מחדש, כי המשמעות הנוכחית של ה25- לדצמבר לא תהיה קיימת עוד.

כאשר יהודי יושב ולומד תורה, הוא אולי יאמר, "אה, למדתי קצת חומש. מה כבר יכולה להיות המשמעות הגדולה של זה?" ובכן, אין להמעיט בערך הדבר. נשמה יהודית היא בעלת עוצמה אדירה, בין שהאדם צדיק גדול ובין שהוא סתם יהודי פשוט. כל יהודי הוא בעל עוצמה. כאשר יהודי יושב ולומד תורה, ואפילו אם זה רק ספר המבוסס על התורה, יש לכך השפעה כימית. כאשר מפגישים שני כימיקלים יחד, זאפ - משהו קורה. כאשר מחברים יהודי עם התורה, יש לכך השפעה עצומה. אולי אין רואים את זה. הכל עדיין נראה בדיוק כמו מקודם. אך זאת, משום שאנו מסתכלים עם עינינו הגשמיות, המוגבלות. אולם בעולמות הרוחניים, בכל פעם שיהודי _ איש, אשה או ילד - לומד כמות כלשהי של תורה, הדבר מכה גלים בכל העולמות, בעולם הזה ובעולם הבא. הצירוף הזה של יהודי עם לימוד תורה, נותן כח להתרחשות דברים בעולם, וכן גם להיפך - כאשר יהודי עובר עבירה, חלילה, פוגם הדבר בכל העולמות.

כל הנ"ל הוא רק הערה קצרה ושטחית. כדי להבין את הדברים לעומקם, אני ממליצה שתקראו את ספר התניא, שם נידונים רעיונות אלה לעומק.

גדלתי בבית חב"די, ואולי משום שחסידים הם יותר מיסטיקנים ויותר רוחניים, המנהג הזה של המנעות מלימוד, בליל "ניטל", נשמר אצלם ביתר הקפדה מאשר בחוגים אחרים. אמנם, הסיבות להמנעות מלימוד תורה עד חצות בלילה זה, הן מתחום הנסתר, ואנו איננו מבינים אותן, בכל זאת, יש מושג ביהדות הנקרא "קבלת עול מלכות שמים", ולפיו יהודי צריך לעשות דברים ב"קבלת עול", אפילו אם איננו מבין משהו.

אם כן, בלימוד תורה איננו יכולות לעסוק בלילה זה, אך רובנו יכולות למצוא תעסוקה די והותר, עם כל הכביסה והכלים...

ואם כבר מדברים בנושא זה, כדאי להזכיר אופנים שונים לבילוי שעות הפנאי _ ביחוד עבור ילדים. אם בקרתן פעם בחנות צעצועים, ראיתן בודאי שסוגי הצעצועים הנמכרים כיום, ברובם טפשיים ביותר. אפשר לבזבז כסף רב על צעצוע טפשי, והוא לעולם לא יצליח להיות יותר חכם. וכאלה הם גם אותם אנשים, המבזבזים כסף כה רב על צעצוע כה טפשי. אך ישנם צעצועים שהם חכמים. מה ההבדל בין צעצוע חכם לצעצוע טפשי? צעצוע טפשי הוא כזה שאינו דורש כל אינטליגנציה. צעצועים טפשיים הם כמו טלויזיה - יושבים דבוקים למסך במשך שעות על גבי שעות, ולבסוף את שואלת את עצמך, "האם נעשיתי יותר אינטליגנטית? האם קבלתי יותר ידע? האם חידדתי את מוחי?" בהחלט לא. ככל שרואים יותר טלויזיה, כך נעשה המוח קהה יותר. מדוע? מפני שלא נדרש שום מאמץ מצדך. זו פעולה פסיבית לחלוטין. יש דברים מסוימים המתרגלים את המוח. וכמו בתרגילים גופניים - ככל שתרבי בתרגילים מסוימים, זרועותייך תהיינה חזקות יותר, כך גם עם המוח. כאשר אדם עסוק בפעילות רוחנית המתרגלת את המוח, מוחו נעשה חד ובעל כושר יותר.

הרבי דיבר מספר פעמים אודות שחמט. שחמט נמנה על קבוצת המשחקים שלא זו בלבד שהם דורשים ידע במשחק - וביחוד לדעת כיצד לנצח - אלא הם גם מחדדים את המוח עבור לימוד התורה. לכן, אמר הרבי שבילוי מתאים לליל "ניטל" הוא משחק בשחמט.

פעם, הגיע אל הרבי שחקן שחמט מפורסם והרבי הסביר לו מה אנו יכולים ללמוד ממשחק השחמט לעבודת ה'. [תיאור מפגש זה הודפס בעברית ב"ימי בראשית". - העורך] ובכן, ב"ניטל" אפשר לשחק בשחמט. הדבר שונה מן המושג המוכר של שעות פנאי - לשכב על החוף ולספוג את השמש. דבר זה הוא בזבוז זמן, ומסופקתני אם ניתן ללמוד מזה משהו בעבודת ה'.

עקרת הבית: היסוד העקרי של הבית

תפקיד האשה גדול מתפקיד האיש. כאשר ה' נתן את התורה, הוא ציווה את משה רבינו, קודם כל, "כה תאמר לבית יעקב" - אלו הנשים, ורק אחר-כך "ותגיד לבני ישראל" - אלה האנשים. הקב"ה ידע שאם הנשים לא תקבלנה את התורה, לא תהיה תועלת בנתינתה לאנשים.

האשה כאם וכרעייה, נקראת עקרת הבית שפירושו הרגיל הוא, שכל תפקידה מתבצע בתחום הבית. אולם השורש האמיתי של המלה "עקרת", הוא עיקר. ופירוש הדבר שהאשה היא עיקר הבית. האשה נותנת את הטון בבית בכל הנוגע לחינוך הילדים. ברור מאד שאם האשה אינה מתאימה את עצמה לערכי התורה, זה לא יעזור אם הבעל כן הולך בדרך הזאת. כי המפתח לאווירה בבית, הוא בלי ספק בידי האשה. יש לעודד נערות צעירות לראות את עצמן בעתיד כעקרות-הבית. ההכנה והלימוד לקראת התפקיד של עקרת הבית, מתחילים כמובן בגיל הרך.

לעתים קרובות ציטט הרבי את הגמרא אודות עליונות האשה על האיש במה שנוגע למתן צדקה. אם מישהו מבקש צדקה מן האיש, הוא יכתוב לו צ'ק, או יתן לו מזומנים. אך הנשים ידועות בכך שהן מזמינות אנשים להכנס ולסעוד את לבם. זהו דבר מאד נשי. אנו מבינות את החשיבות של כוס הקפה הבא יחד עם הצ'ק. יותר מתאים לאשה לחשוב על כך מאשר לאיש. האשה, באופן טבעי, תתעניין יותר אם האדם רעב, כי האשה בדרך כלל שייכת יותר למציאות המעשית מאשר האיש, ולכן הצדקה שלה מידית ומתקבלת בהכרת-טובה גדולה יותר. כי אם מישהו רעב ואתה נותן לו צ'ק, הוא איננו יכול לאכול את הצ'ק. זה לא יעזור לו באותו רגע, אם הוא צריך ללכת ולפדות את הצ'ק, ואחר-כך למצוא מסעדה שהיא עדיין פתוחה וכשרה. עד שיצליח למצוא מקום שבו יוכל להשתמש בכסף הזה ולהשביע את רעבונו, זה יכול לקחת אולי שעה, בעוד שהאשה נותנת להם את המזון ללא דיחוי.

הרבי דיבר גם אודות מטבחה של האשה. תפקידה של האשה בסיפוק ארוחותיהם של בני ביתה, חדור בחסד, כיון שהאשה, למעשה, מבשלת עבור אחרים. כולנו יודעות שכאשר המשפחה נוסעת אל מחוץ לבית, אנו איננו מבשלות יותר מדי. כי לעצמנו, איננו זקוקות להרבה. עבור מי אנו מבשלות? עבור הבעל, הילדים, האורחים. לעצמנו, נסתפק בארוחה פשוטה. ובכן, כל עצמה של האשה הוא עשייה למען הזולת, שהמסמל אותה הוא המטבח, שבו היא עושה את רוב עבודתה כעקרת הבית.