חכמת לבה של נחמה גרייזמאן

פרק ראשון: שליחות

התלבטויות של שליחה

(מכתב שנכתב באותיות המחשבה בלבד)

את מכתבי זה, כתבתי פעמים רבות במחשבתי. אולם, עבור שלוות-הנפש שלי וכן של אלפים מבית אחיותיי, הייתי שמחה אילו היינו מקבלות מענה כלשהו. פעמים רבות חשבתי לפנות אל הרבי שליט"א בשאלתי זאת אך זנחתי את הרעיון כי השאלה היתה עלולה להתפרש כתלונה (מה שאינו כן).

אני מודעת לגמרי לעובדה שאנו חיים בתקופה בלתי רגילה, ומשום כך נתבעות מכולנו תביעות בלתי רגילות כהכנה לביאת המשיח. כאשר הרבי שליט"א ביקש שיוולדו יותר ילדים, הוא הסביר שדבר זה כשלעצמו הוא הכנה לביאת משיח. בטוחתני שאינני צריכה לתאר באריכות את מציאות חיי היום-יום של אמהות צעירות בשנות הפוריות שלהן. התביעות והלחצים של בישול, ניקוי, כיבוס ושמירת בית מסודר ומנוהל כהלכה, בנוסף לטיפול בילדים קטנים, הם תעסוקה במשרה מלאה. הוסיפי לזה את הלחצים שבהריון, הנקה, לילות ללא שינה וכו' וכו' - והרי לך אשה לחוצה הסובלת מעייפות-יתר - משהו שבוודאי מכירה כל אשה מתוך נסיבות חייה.

זכורתני שאבי הגיע פעם לביקור אחרי שהיו לי ששה קטנים שהגדול שבהם היה רק בן שש וחצי. בליל יום חמישי, עד קרוב לחצות, הוא צפה בי - מתרוצצת בין התינוק שזה עתה נולד, לבין מכונת הכביסה ותנור הבישול, והוא העיר: "המבצע הזה, הוא הקשה ביותר מכל המבצעים של הרבי".

בדורות קודמים, היה מקובל שדי לה לאם צעירה לגדל משפחה, לנהל את ביתה וכו'. כיום, אף כי אמת, יש לנו מכונות כביסה, מייבשי כביסה, מקפיאים, חיתולים חד-פעמיים וכו' וכו'. אך אנו יולדות יותר ילדים, ויולדות אותם סמוכים זה לזה. וישנן נשים רבות (ואני בתוכן) שמצבן מזכה אותן בהיתר של רב ל"תכנון משפחה". אולם חזקה עלינו הוראתו של הרבי בנושא זה. ואנו דבקות בדעתנו שלא לנצל שום היתרים.

אני שואלת את עצמי - מה בדיוק תובע הרבי מנשים כמונו? האמנם פטורות אנו מהוראות ומבצעים מסוימים של הרבי? שהרי "העוסק במצווה פטור מן המצווה"? אני, בדרך כלל, מצליחה להתמיד בשיעורים היומיים בחת"ת (חומש תהלים ותניא), וכן משלימה אני גם את השיעור היומי בספר המצוות. זאת, למרות שלעיתים קרובות בא הדבר על חשבון מנוחה, כי שעות-פנאי הן משהו שאינו-בנמצא בסדר-היום שלנו. (אם אני מחליטה לעשות הפסקה של עשרים דקות - הרי זה או למנוחה או לאמירת חת"ת, ולא לשניהם באותו זמן!!). מכל מקום, אני יודעת כי נשים רבות בקטגוריה שלי אינן עומדות בזה ופשוט "מוותרות", אני אמנם מספיקה איכשהו - אך לעיתים קרובות זה מאוד קשה.

כאשר הרבי תובע דברים נוספים - ללמוד מאמרים וכדומה, והוא מציין במפורש שהכוונה היא לאנשים נשים וטף, האם הוא מתכוון גם לנשים בנסיבות שלנו? כי אז, הרי זה בא בנוסף לחובות שכבר מעסיקות אותנו ללא הרף - הפצת המעיינות (הפצת החסידות) ויעוץ והדרכה רוחנית לאלו הבאות אלינו כאל משפיעה שלהן, וכו'. גם אלה מהווים קושי מאוד ממשי.

בדרכי לבית-הרפואה ללדת את ילדי השביעי שנולד בה' אב תשמ"ו, סיפר לי בעלי על הוראותיו של הרבי לאחרונה, לגבי המבצע החדש "עשה לך רב". מיד עם שובי מבית-הרפואה החלו אנשים לטלפן ולשאול אם אני מוכנה להיות "משפיעה" שלהם. בהתחלה ניסיתי לדחותם עד לאחר החגים, אך כשהחגים עברו, הגיעו התזכורות ואני מצאתי את עצמי משופעת במושפעות. ניסיתי להניא אותם מלבחור בי כמשפיעה, אולם בעלי אמר לי שאין זה מן הראוי לסרב וכך קיבלתי את רובן. ידעתי היטב שאין בכוחי להעניק להן את כל הזמן ותשומת הלב הדרושים כדי להשיג את כל מה שהתבקש מהוראותיו של הרבי, כי הייתי כבולה. הזמן לשיחות-טלפון מוגבל כאן בארץ ישראל, כיון שהילדים שבים מביה"ס מוקדם, כך שמשעה אחת אחר-הצהרים עד שעת-השינה שלהם את עסוקה עם הילדים, ומפאת הזמן המוגבל החלטתי להציג תנאי משלי, שלפיו כל המושפעות יראו זאת כחובתן להשיג אותי בטלפון, כדי לקבוע את פגישותינו באותן שעות בהן אני משוחררת מהטיפול בילדים. לפעמים אני תוהה - האמנם עלי לקבל כל אשה הפונה אלי שאהיה לה משפיעה? בקשות כאלה עדיין זורמות אלי, וכל פעם אני חשה רגשות אשם כבדים אם אני משיבה בשלילה ורגשות אחרים אם אני נענית בחיוב, כי אינני יודעת אם בכך אני מצדיקה את ציפיותיו של הרבי ממני. במיוחד מרגישה אני אשמה כשאנשים טוענים, "רק את יכולה, חיפשתי ולא מצאתי אף אחת מתאימה". ובכן, מה עלי לעשות בענין זה?

ענין אחר - להיות אם במשפחה ברוכת ילדים הוא דבר הדורש הרבה עבודה פיזית, שאיננה חייבת להיעשות דווקא על ידי האם. אם הכלים והכביסה היו נעשים על ידי מישהו אחר, היינו משוחררות לפעול יותר מחוץ לבית. האם מתכוון הרבי שנשכור עזרה? הייתי עושה זאת בשמחה ויוצאת להדריך יותר חוגים ולמסור יותר שיעורים. אני מקבלת פניות רבות לבוא ולהרצות וכו', אך אין באפשרותי לצאת יותר ממספר ערבים לשבוע וגם אז אני משאירה כלים וכביסה ואי-סדר כללי. אילו ידעתי שהרבי מתכוון שאשמור את כוחי להפצת תורת החסידות ואשכור מישהי לעשות את העבודה הפיזית, כי אז היה לי קל יותר לצאת לעיתים יותר קרובות. לא נעים לשוב הביתה ב-11 בלילה לשני כיורים מלאים כלים, לכביסה מלוכלכת ולכבסים נקיים המחכים לקיפולם והכנסתם לארונות. אך מה באשר להוצאה הכספית הנוספת הכרוכה בזה? האם מותר להשתמש בכספי צדקה למטרה כזו? ברור שגם זה נושא לעיון.

מישהי אמרה לי פעם שעלי לנצל את כל זמני למסירת שיעורים ולהחזיק עוזרת במשרה מלאה לעשות את עבודות הבית. לומר את האמת, הייתי שמחה יותר ללמד ולהרצות מאשר לשטוף רצפות וכלים - אך מכיוון שאין לי משרתת, אני יוצאת רק לעיתים מזומנות, כי אינני מוכנה שהבית שלי ייראה כמו אחרי חורבן.

וזה מביא אותי לעוד ענין להגות בו. ישנן רמות שונות בניהול בית. יש בתים שבהם תמצאי כל דבר בדיוק במקומו - הבית נקי, הבגדים מסודרים במקומם, הארוחות מבושלות וכו' וכו', ממש תענוג!

לעומת זה, יש בתים שאינם בקטגוריה הזאת, יש הרבה מה-שלא-צריך-להיות, הכביסה מפוזרת על פני כל הבית, המיטות לא מסודרות, כלים מלוכלכים בכל מקום, עם סימני-היכר של השבת האחרונה עד יום שלישי. הארוחות אף פעם אינן מוגשות בזמן, והן בדרך כלל מהירות-הכנה - פרוסה מרוחה במשהו, ודייסות יבשות מוכנות וכו' וכו'. כמובן שיש גם הרבה בתים שהם אי-שם באמצע. משיחותיו של הרבי לנשי-חב"ד עולה שהרבי מעריך מאוד סדר, ניקיון, בישול ארוחות וכו'. אך כל זה דורש זמן, כוח והרבה תשומת לב כאשר אם לילדים קטנים עסוקה בדברים אחרים - אם זו עבודה, קניות או "מבצעים". לא יתכן שהדבר לא ישפיע על הבית והילדים. ילדים אינם אוהבים להישאר עם "שמרטף", הם אינם אוהבים שמקדימים את שעת-השינה שלהם, כי האם חייבת לרוץ, אם ל"מבצעים" או לכל תכלית אחרת. הדבר מהווה בעיה של ממש, ותמיד רציתי שהרבי יקל עלי בכך שייתן לי הדרכה בכל האמור.

ועוד נושא חשוב: אנו בונים עתה בית חדש - האם נכון יהיה בעיני הרבי שנרכוש מכשירים החוסכים זמן ומאמץ, בייחוד מאחר שידוע לי היטב כי אנו עומדים להקדיש שעות רבות לפעולות שהרבי רוצה שנעשה אותן. אני מתכוונת למכשירים כמו מדיח-כלים, מקפיא וכו'. אינני רוצה לנקר את עיני התושבים המקומיים על ידי קניית מותרות אמריקאיים מן הסוג הזה. אך לאמיתו של דבר אני בטוחה שהדבר יקל עלי להקדיש יותר זמן לעניינים רוחניים. שמעתי משל מפי בעלת-תשובה המתגוררת כאן, היא אמרה שהתקופה שלפני בוא המשיח דומה לצירים שהאשה עוברת לפני הלידה (כביכול משיח הוא ה"תינוק"). וכדי ללדת את התינוק חייבת האשה להתאמץ ולגייס את כל כוחותיה. היא הסבירה שמשום כך, דורנו חייב להתאמץ הרבה יותר מאשר הדורות הקודמים.

המסקנה מכל האמור היא: להיות שליחה של הרבי הוא, למעשה, נטל עצום, משום שהוא תוספת לנטל הכבד שכבר מוטל עליה בניהול-הבית. אינני אוהבת את רגשות האשמה והלחץ. אילו רק יכולתי לקבל עצה והדרכה שיסייעו לי להחליט אם אכן כל הוראותיו של הרבי מכוונות גם אלי ואל נשים כמוני, ובאיזו מדה. או אולי נשים בתנאים מסוימים, פטורות, זמנית, מדברים מסוימים? הרי לכן נושא למחשבה.