חכמת לבה של נחמה גרייזמאן

פרק רביעי: הבית היהודי

ניהול ה"מקדש מעט" שלך

הכותרת שבחרנו לשיחתנו הערב, "ניהול ה'מקדש-מעט' שלך", מתאימה כאן באופן מיוחד. כל כך הרבה מילים וכותרות יכלו להיבחר לשם תיאור אחד התפקידים החשובים ביותר שלנו, אך כותרת זו באמת מגדירה את תמצית הנושא.

כנשים יהודיות וחסידיות אין אנו סתם בעלות-בית או עקרות-בית כמו רוב הנשים הבוגרות באוכלוסיית הנשים, אלא אנו המנהלות-בפועל של מקדש מעט – מקום מקודש בו שוכנת השכינה, הפסוק אומר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". חז"ל מדייקים, "בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מהם". כלומר, בביתו של כל יהודי גלומה היכולת להיות בית-מקדש בזעיר אנפין.

ואנו, הנשים היהודיות, ממלאות את תפקיד הכהנים בבית-מקדש זה!

אם נבחן את תפקידיהם של הכהנים בכלל ושל הכהן הגדול בפרט, ונשווה אותם לתפקידיה וחובותיה של האשה והאם בביתה, נגלה דבר מאוד מעניין ומאיר עיניים! בגלל תפקידם כמורים ומנהיגים רוחניים של ישראל, היה לכהנים מעמד מיוחד בקרב העם היהודי. למעשה הכהנים עבדו את העבודות הפיזיות בבית-המקדש רק בחלק קטן מזמנם, ואילו רוב זמנם הוקדש להוראת התורה לבני עמם.

תפקיד אחד מתפקידיו של הכהן הגדול היה הטבת (ניקוי) נרות המנורה מן השמן של הלילה הקודם, והכנתם לקראת הדלקתם בפעם הבאה. תפקידים אחרים היו, הכנת המנחות שהיו מעין חביתיות – תערובות של קמח ושמן שטוגנו או נאפו; אפיית לחם הפנים; הקרבת הקרבנות; והכנת הקטורת. בין העבודות שהיו צריכות להיעשות בבית-המקדש היתה גם שטיפת הרצפות מדם הקרבנות, עבודות תחזוקה ושמירה על הניקיון והסדר.

לשם מה היה הקב"ה "זקוק" לבית-מקדש גשמי בכלל? מדוע לא יכלה עבודת ה' להיות בעלת אופי נשגב ורוחני לגמרי? מדוע עבודת הכהן הגדול לא היתה רק שירה, תפילה והתבוננות? החסידות מבארת זאת באריכות ומסכמת כי לעולם הגשמי יש עדיפות על המציאות הרוחנית והקב"ה חפץ שתהיה לו דירה דוקא בעולם הגשמי והחומרי הזה, ומפני ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". הוא הורה לנו לבנות לו בית, עשוי ממרכיבים גשמיים על פי מימדים מסוימים ומחומרים מסוימים (זהב, כסף, אבן וכד'). כמה מעניינת העובדה, לנו הנשים והאימהות, לראות שעיקר זמנו של הכהן הגדול הוקדש לבישול, ניקיון, וניהול הבית – ובעבודות אלה הוא קיים את רצונו של ה'! כי זה מה שה' ביקש ממנו.

הכהן הגדול היה גאה בכך שהוא עבדו של ה', והיה מודע לזה שכל משימה שביצע היתה מצוה וזכות. לכל האדמו"רים היו חסידים שהיו עוזרים על ידם. אנשים אלה שהיו תלמידי חכמים, ומדקדקים במצוות, היו במשך היום מטאטאים את רצפת חדרו של הרבי, מסדרים את החדר ומגישים לרבי את ארוחותיו, וכל פעולה כזאת היתה נעשית מצידם בשמחה עצומה. כך גם, כאשר אנו מתבוננות בעצמנו ובתפקידינו היום-יומיים, עלינו לדעת, שכל ההבדל הוא באופן שבו אנו משקיפות על עצמנו.

אחד ההבדלים העיקריים בין היהדות לשאר הדתות (להבדיל), הוא שהפולחן הדתי של אותן דתות מתקיים רק במקום הקדוש להם – כנסייה, מסגד וכו'. בנצרות למשל, הוגבלו מצוות הדת ליום מסוים בשבוע (יום ראשון), למקום מסוים (הכנסייה), לאדם מסוים (כומר, כוהן-דת, מטיף וכד'), וצורת ה"עבודה" הדתית היא רוחנית – המנונים, תפילות ודרשות. בהשוואה (להבדיל), היהדות שונה מן הקצה אל הקצה. אנחנו נצטווינו "בכל דרכיך דעהו", היינו לא רק בדברים שהם בגלוי רוחניים ומקודשים, אלא אף בדברים שהם "דרכיך". המצוות שלנו מקיפות כל יום בשבוע וכל שעה משעות היום, מן הרגע שאנו פוקחים את עינינו לומר "מודה אני" ונוטלים נטילת ידים של שחרית, עד לרגע שבו אנו אומרים קריאת שמע שעל המיטה לפני שאנו הולכים לישון. אפילו כשאנו יוצאים מן השירותים יש לנו ברכת הודיה על הפעילות התקינה של מערכת העיכול, ש"אם יסתם אחד מהם... אי אפשר להתקיים..." אנו עובדים את ה' בכל זמן, בכל מקום, ובכל תא מתאי גופנו, נאמר לנו ש-365 (שס"ה) מצוות לא-תעשה הן כנגד שס"ה גידים שבגוף האדם, ו-248 (רמ"ח) מצוות עשה הן כנגד רמ"ח האיברים שבו. עבור כל גיד ואיבר – קיימת מצוה! ולהיכן אנו הולכים כדי לקיים את המצוות? ובכן, מלבד רק כמה יוצאים מן הכלל, כל המצוות יכולות להיעשות בבית. צדקה, שבת, פסח, חינוך, מזוזה, כשרות וכו' וכו', כולן נעשות ישר בתוך ביתנו. אפילו תפילה במנין אינה דורשת דוקא בנין גשמי הנקרא בית-כנסת, אלא מה שנדרש הוא, עשרה יהודים מעל גיל בר-מצוה. כולכן יודעות בודאי שבמשך עשרות שנים ברוסיה הקומוניסטית ובמקומות נידחים אחרים, רוב המנינים התקיימו בבתים פרטיים ולא בבתי-כנסת.

ומי לדעתכן קיבל את האחריות לניהול ביתו המקודש של היהודי? אנחנו, הנשים, התורה מכנה אותנו "אשת חיל עטרת בעלה". אנו נקראות גם "עקרת הבית" – הבסיס והיסוד של הבית! לנו ניתנה החובה והזכות להעלות את הרהיטים ושאר חפצי הבית לקדושה על ידי שנשתמש בהם לעבודת ה'.

בעת שאנו שוטפות רצפה, מכבסות כביסה, מכינות ארוחה, ומסדרות את הבית. אנו יוצרות סביבה בריאה ונעימה עבור כל דרי הבית כולל השכינה. בשיחה לנשי חב"ד אמר פעם הרבי שליט"א שהקב"ה הוא ה"באלעבאסטע" של העולם וכתוב "לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה". יש בעולם הזה סדר מפליא, לכל נברא יש תכלית, אין שום דבר שאיננו חיוני, ואין שום ערבוביה. אף אנו, בעולמנו הקטן, בביתנו, חייבות לנהוג באופן דומה. אנו חייבות לדאוג לכך שיהיה סדר והכל יתנהל בצורה חלקה, בכל עבודה ביתית שאנו עושות אנו מבצעות למעשה, פעולה שבקדושה. כפי שהרבי התבטא בהזדמנויות שונות, "הפעולה הגשמית עבור הזולת, היא פעולה רוחנית עבורך". כאשר אנו עושים מעשה שהוא לטובתנו הגשמית, הרי זה מעשה סתמי. אולם כאשר אנו עושים דבר לטובתו הגשמי של הזולת הופך הדבר להיות מעשה רוחני. ולמי, לכל לראש, מתכוונת מצות אהבת-ישראל, אם לא ליקרים לנו מכל – הבעל והילדים? בעת שאנו מגהצות את בגדיהם, בעת שאנו רוחצות את התינוקות, בעת שאנו מטאטאות את הרצפה ובעת שאנו עורכות קניות, אנו מקריבות את כל עצמנו למענם! האם איננו מתעסקות במשימה הקדושה של ניהול בית תורני וגידול ילדים יהודיים שיגדלו ויגלו אלוקות בעולמנו? האין אנו עושות כל זאת למען מטרה נעלית? כאשר אני שומעת דברים אלה מרבותינו, אני מרגישה אחרת לגמרי לגבי כל מה שאני עושה.

הנה, נתבקשתי להעלות את נושא הזמן וחלוקתו לצרכים המרובים שלנו, ולתת כמה עצות טובות לניהול בית. הלוואי והייתי מומחית בענין זה, אולם באמת אינני מתיימרת להיות עקרת-בית למופת או אם לדוגמה. מכל מקום, אנסה לשתף אתכן בכמה רעיונות שעוזרים לי לתפקד יותר טוב בתפקידי הרבים כאשה יהודיה, אם, רעיה, מורה, חברה בנשי חב"ד, ושליחה של הרבי שליט"א.

הכלל הראשון שלי, לחיות עם הזמן – להיות גמישה. אני מתכוונת בזה, שעניני הבית חייבים להשתנות עם השתנות המצבים בחיינו, כאשר נולדים יותר ילדים, או כשאנו עוברים לדירה אחרת או לארץ אחרת. או עוברים תקופות קשות בחיינו. עלינו להגיב על ידי שנתאים ונסגל את שיטותינו למצב החדש, מה שנדרש מאיתנו הוא שיהיה בבית מזון מזין למשפחה לאכול, ושהארוחות תהיינה מוכנות בזמן. כמו כן, שיהיו בגדים נקיים ללבוש וסביבה נקייה ומסודרת לחיות בה. אך ישנן כמה דרכים לעשות כל אחד מן הדברים האלה, והן תלויות בעיקר בבריאותנו הפיזית וכוח עמידתנו. במצבנו הכלכלי, במידת העזרה שאנו מקבלות מבן-הזוג, מן הילדים או מאחרים. ובהרגלינו, כל אחת מאיתנו נדרשת להתגבר על התפקידים המוטלים עליה ולשלוט במצב. ואם מישהי מרגישה שהיא כורעת תחת העומס ולא מצליחה להתגבר – עליה לבקש עצה ועזרה. אני ביליתי שעות ארוכות בשיחה על ניהול-בית עם נשים שהן "באלעבאסטעס" בעלות ניסיון יותר ממני, ולמדתי הרבה קיצורי-דרך והרבה עצות מועילות. עם זאת, אני שואפת תמיד ללמוד דרכים חדשות, טובות יותר ומהירות יותר. אני מרגישה שמחובתי לארגן את חיי באופן כזה שהארוחות והכביסה, למשל, אינן צריכות לסבול רק משום שלי יש הרבה פעילות שמחוץ לעבודות הבית. כמו כן, למדתי הרבה בתחום הזה מתוך ספרים כמו "הלואיז", "מרי אלן" וכד' וניסיתי לאמץ כל מה שהוא רלוואנטי למצב שלי. כשהמצב קשה במיוחד, השתמשי באמצעי חירום כמו השגת עזרה נוספת, הפסקת פעילויות בלתי נחוצות, והגשת ארוחות שאינן זקוקות לבישול.

כלל נוסף לנשים במצבי, כלומר נשים שיש להן ילדים קטנים וחיים מלאי פעילות, הוא להשיג עזרה ככל שידכן משגת, ולרכוש מכשירים החוסכים יגיעה כדי לשמור על כוחותיכן, אפילו הייתי מייעצת לכן ללוות כסף כדי להשיג מייבש כביסה. השתמשו בחיתולים חד-פעמיים, בצלחות-נייר, אם אינכן יכולות להתגבר על כיור מלא כלים. מפעם לפעם לקחו לכן שמרטפית שתוציא את הילדים אל הפארק הקרוב, והזמינו עוזרת-ניקיון אם הדבר באפשרותכן. כל הדברים האלה יכולים לעשות הבדל של ממש.

עוד כלל חשוב הוא, לקשור קשר הדוק עם אשה שאפשר לבטוח בה, הידועה כמנהלת טובה של "מקדשה", ולהתייעץ עמה על בעיותייך. יש בכך משום הקלה לדעת שגם כל האחרות נתקלות באותן הבעיות, ותחושה נפלאה למצוא להן פתרונות. כשהריתי את התאומים הייתי בשמירת הריון, ומשום כך, רתוקה למיטה בחלק מתקופת ההריון. נאלצתי לנהל את ביתי מן המיטה, ואז, לאחר לידה מוקדמת, שוב הייתי במצב לחוץ מאוד. היו לי חמישה ילדים שהגדול בהם נהיה בן חמש זה לא כבר, ואת התאומים הנקתי כל שלוש שעות בגלל משקלם הזעום. כל הנקה ארכה כשעה עד שעה וחצי. הילדים היו קוראים אמא מכל הכיוונים, ואני התחלתי לשאול את עצמי מה היה קורה עמם, אם הייתי, חלילה, מתמוטטת. החלטתי שאני פשוט חייבת להסתדר, הרגשתי שתקופה זו בחיי הינה דרך שה' בחר בה לחשל אותי על ידי אימונים בסיסיים, ולהראות לי שאני יכולה לשרוד ולהשגיח על הבית שיתנהל כהלכה. הפתרון שלי היה לשכור עזרה ולהוריד את הפעילות הביתית למינימום, שכרתי מישהי שתעשה תיקוני בגדים, אחרת שתעזור עם הכביסה, ונערה שלישית עזרה לי בהכנות לשבת. הגשתי ארוחות פשוטות ביותר והפסקתי את כל הפעילות שמחוץ לבית עד שהתאומים יהיו בני כמה חודשים. זכורני באותם ימים שהתגלגל לידי מתכון שהתחיל במילים "טגני בצל...", ואני זוכרת שתהיתי מתי יבוא היום שבו אוכל שוב לטגן בצל. לגביי, בישול באותה תקופה פירושו היה לזרוק מזון לתוך סיר מלא מים רותחים וזהו. התחלתי לקנות עוגות וחלות מוכנות ואפילו סלטים ותוספות.

במבט לאחור יכולה אני לומר בגאווה שברוך השם, אף אחד לא ניזוק בנזק בלתי הפיך מאכילת אותם הבישולים שלי, שלא נועדו בדיוק לאניני-הטעם. למדתי אז להתמודד עם המצב בתנאים קשים ביותר, ומה שלמדתי אז משמש לי מורה-דרך עד היום. הייתי משוגעת להקפאת מזון במשך שנים עוד לפני שרכשתי בפועל מקפיא נפרד. כאשר הגיעו התאומים לגיל שבו התחילו לאכול מזון מוצק, הייתי מבשלת סיר גדול של בשר וירקות, או פירות, מערבלת ומקפיאה בגביעי פלסטיק, שהייתי מוציאה יותר מאוחר, מפשירה ומחממת לפני זמן הארוחה. זה הציל את חיי והיה המפתח להישרדותי! למדתי להקדים תמיד בצעד אחד, ולהיות מוכנה לקראת הארוחה הבאה, או לקראת כל דבר אחר שצץ פתאום.

ישנם רעיונות רבים שאוכל לחלוק עמכן, אך אחד מהם, נראה לי חשוב ומומלץ במיוחד. אני קניתי לעצמי הרגל לערוך רשימות, ואני מוצאת שדבר זה חיוני לניהול יעיל של הבית. יש לי רשימת קניות מודבקת לחלק הפנימי של ארון המטבח. ברגע שאני מבחינה שמצרך מסוים הולך ונגמר, אני מוסיפה אותו לרשימה, כך שכאשר בעלי או אני עורכים קניות, שום דבר אינו נשכח, יש לי גם פנקס קניות שבו יש דף עבור כל ילד ודף עבור כל סוג של חנות. אם הבחנתי למשל, שאחד הילדים זקוק לגרביים חדשות או ללבנים או למכשירי כתיבה או כל מצרך אחר, זה נכנס לרשימה המתאימה ומחכה להזדמנות שאני יוצאת ל"סידורים" ואז אני יכולה פשוט לעבור על הרשימות השונות ולזכור את כל הדברים שאני צריכה בבית-מרקחת או בחנות הבגדים וכד'. כמו כן, אני נוהגת לערוך רשימה, מדי בוקר, של דברים שאני רוצה לעשות ביום זה. הדברים שחייבים להיעשות אני מסמנת בכוכבים. הם נוטלים עדיפות על הדברים שיכולים לחכות יום או יותר. על אותה רשימה אני כותבת את תפריט ארוחת הערב, כדי שאדע מוקדם, כמה זמן עלי להקציב להכנת הארוחה. אני גם כותבת את מספרי הטלפון של כל האנשים שאני חייבת או רוצה לשוחח עמם באותו יום, ואני מנסה להתפלל ולומר חת"ת (חומש, תהילים, תניא) בבוקר, לפני שאני מסתבכת בעבודות הבית. אם אינני עושה כך, אני מוצאת שהחת"ת נדחה לשעה מאוחרת בלילה, והתפילה הולכת לאיבוד לגמרי. בערב פסח, אני מסתכלת ללא הרף ברשימת העבודות שיש לעשותן, וכך קל לי יותר להתארגן ולחשב את מידת התקדמותי. יש הרבה אמצעי-עזר נוספים שאני נעזרת בהם, אך אסתפק בזה כרגע.

אשמח לענות על שאלותיכן אם יש כאלו. ואם מישהי מעוניינת לשוחח יותר באריכות על משק-בית או בעיות של חוסר זמן, אשמח לראות אם אוכל לעזור לכן דרך הטלפון.

לסיום, ברצוני לציין מנהג יפה של יהודים ספרדים, בקרב רבות ממשפחות יהודי ספרד, נוהגות הנשים לנקות את ביתן בשעות אחה"צ של יום תשעה-באב לפני סיום הצום. בודאי תשאלו, האם לא מוטב לחכות כמה שעות עד אחרי הצום? אך הסיבה היא שהנשים מכינות את הבית, באופן סמלי, למשיח, בעוד בעליהן מתפללים מנחה בבית-הכנסת, ועושים את הכנותיהם שלהם לקראת משיח. אכן, בתינו הם בתי-מקדש בזעיר אנפין, ובגאווה רבה אנו מנהלות אותם כמיטב יכולתנו, כדי שהשכינה תוכל לדור בהם בשלווה, עד ביאת המשיח במהרה בימינו.