חכמת לבה של נחמה גרייזמאן
פרק שמיני: נחמה בעיני חברותיה
דמות מופת
"... עתה, בעזרת ה', כאשר אנשא ביום מן הימים ויהיו לי ילדים, הנה יש לי דמות מופת
ללכת בדרכיה..."
שמואל ובני המשפחה היקרים,
מכתב זה קשה עלי לכותבו, אך הוא חייב להיכתב. אני עדיין בהלם, אך אני חייבת לומר
את אשר עם ליבי למרות הקושי. אותה שנה שביליתי בישראל היתה אחת השנים היקרות ביותר
בחיי. אני חייבת הרבה מתחושות חיוביות אלו לך, נחמה, ולכל משפחתך. מן היום שהגעתי לישראל
היתה לי נחמי כאם. תמיד ידעתי שאוכל לפנות אליה בבקשת הדרכה ועידוד במשך הזמנים הקשים
של היותי רחוקה מן הבית. היא היתה מתעניינת תמיד בי ובמשפחתי; בנסותה להקל עלי את המעבר.
ידעתי שאין כוונתה להיות סתם נעימה ונחמדה – באמת היה אכפת לה. כאשר חשבה כי מה שעשיתי
לא היה הולם, לא היססה לומר לי זאת, כי דאגה באמת שחיי יהיו טובים יותר.
אני זוכרת שישבתי איתה לילות, משוחחת על כל דבר בעולם. אף פעם לא קלטתי כיצד יכולה
אם לתשעה, להקדיש זמן כה רב לשיחה איתי, ועדיין לקום למחרת בבוקר עליזה ומלאת מרץ.
אם היה דבר אחד שלמדתי מנחמה במשך ששת החודשים שביליתי בביתכם, היה זה הכנסת-אורחים.
אך נחמה לא היתה אדם רגיל, ומה שעשתה לא עשתה בדרך הרגילה. האורחים שלה לא תמיד היו
האורחים הקלים ביותר, לעיתים קרובות, היו אלו בנות מבתים שבורים שנזקקו להרבה זמן ותשומת-לב,
הרבה מהם היו נשים שנעשו בעלות-תשובה מאוחר בחייהן, ונזקקו להרבה עזרה והדרכה. אני
זוכרת ששאלתי את נחמה פעמים רבות, "כיצד את עושה זאת? איך יש לך סבלנות לאנשים כאלה?"
אינני יכולה אפילו לזכור את תשובתה, אך אני זוכרת שזה עשה עלי רושם. זה לא היה לה קל,
אך היא עשתה זאת, ובשמחה. לא היתה שבת שהייתי בביתכם מבלי שהיו אורחים. יומנה של נחמה
היה תפוס שבועות מראש. נשים היו מטלפנות תמיד, לבקש את הזכות של שבת בחברת נחמי. במקרה
נדיר, כשלא היו לה אורחים לשבת, היתה מבקשת ממני להזמין אחת מחברותי. רוב חברותי בילו
איתי, לפחות שבת אחת במחיצתכם, והן ממש נהנו.
במיוחד בחגים היתה נחמה פותחת את ביתה לפני כל יהודי אמריקני השומר יום-טוב שני
של גלויות, שאין לו מקום לבלות את החג. בחג הסוכות הבאתי עימי עשר חברות ליום האחרון
של סוכות, ונחמי קיבלה את כולנו ברוח כל-כך טובה. נחמי היתה ידועה בכל מקום בישראל
כ"הכתובת ליהודים אמריקאיים" בכל ענין. אם מישהו נזקק לעזרה באיזה מקום שהוא, הוא ידע
שיוכל לסמוך על נחמי. פעם סיפרה לי נחמה על נערה שהתגוררה אצל משפחה אי-שם בישראל.
הנערה התקשרה אל נחמי והתלוננה על הבית שבו נמצאה. אף אחד שם לא היה דתי, והיה לה קשה
עם שמירת הכשרות, השבת, צניעות וכו' וכו'. נחמי צלצלה לאותו בית ודנה עם בעל-הבית על
סידורים שונים שיש באפשרותם לעשות כדי להקל על הנערה. אולי אינך זוכר, אך נחמי ביקשה
ממך לקנות בשר כשר בכפר-חב"ד כדי לשלחו לאותה כתובת יחד עם סיר כשר. נחמי גם ארגנה
שבחורה אחת תלמד איתה פעם בשבוע, פשוט כדי לתת לה תוספת חיזוק. וזו רק דוגמה אחת לעזרה
שנחמי הייתה תמיד מוכנה להגיש לכל אחד. היא לא היתה חייבת לעזור לנערה הזאת; היא לא
היתה חייבת לה שום דבר; ובכל זאת, עשתה מאמץ מיוחד לעשות כל שביכולתה לעזור לה במצבה,
כל-כך הרבה למדתי ממנה!
כאשר חזרתי מישראל, שאלו אותי כולם איך עברה עלי השנה. יכולתי לספר להם רק את האמת
– מקום הלימודים שאליו הלכתי היה די סתמי, אך רק בכדי להיות במחיצת נחמי ולגור בביתה
– היתה כדאית כל הנסיעה. דברים כה רבים למדתי מנחמי באופן בלתי ישיר, רק להתבונן כיצד
היא מתייחסת אלייך, אל ילדיה וכל מי שמסביבה, היה בכך משום לימוד. החינוך לערכים שהקנתה
לילדיה, אין לתאר, היא ממש מסרה להם כל מה שהיה לה.
לא יכולתי להאמין כאשר ראיתי איך מעולם לא כעסה או צעקה על אף אחד מילדיה, היא תמיד
דיברה איתם בשלווה ונתנה לכל אחד תשומת-לב כאילו היה בן יחיד. עתה, בעזרת ה', כאשר
אנשא ביום מן הימים ויהיו לי ילדים, הנה יש לי דמות-מופת ללכת בדרכיה.
בעת שקורה דבר כזה, אף אחד אינו יודע באמת, מה לעשות... מכל מקום, אם יש
משהו שאני יכולה לעשות, אנא, אל תהסס לבקשני. אינני יודעת כמה אני
יכולה כבר להועיל בצד זה של העולם, אולם אם תחשוב על משהו,
אשמח לסייע. יש לי כל-כך הרבה זכרונות מנחמי וכל משפחתכם, אך אין הזמן מתאים עתה להעלות
את כולם. הכאב עדיין טרי וקשה. אנא מסור את רגשי אהבתי לילדים...
המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.
מרים (ניומן) רפפורט
קראון-הייטס, ברוקלין
|
