חכמת לבה של נחמה גרייזמאן
פרק חמישי: ללמוד מן החיים
איזהו עשיר?
(תורגם מתוך "די אידישע היים", קיץ תשנ"ב)
"הערת עורך "די אידישע היים": פטירתה הטראגית, בטרם עת, של נחמה
גרייזמאן זכרונה לברכה, היתה יותר מאשר מכה מזעזעת למשפחתה וליקיריה. כולם
בעולם החב"די, ואין ספור אחרים, שהושפעו מן הקשר עם אשה צעירה בלתי-רגילה זו,
ובגלל קשר זה, הם השתנו והתברכו, עדיין נדהמים והלומי-צער. אנו תפילה שהזכרונות
הנפלאים של אישיותה המיוחדת, נשמתה הטהורה והקדושה, מסריה עזי-המבע והישגיה
הגדולים, ואמונתנו ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד", יעזרו לנו לשאת את הכאב.
בין כישרונותיה הרבים, ניחנה נחמה בעט סופר מהיר; אנו אסירי תודה על המאמרים שהיתה
מעניקה לנו מפעם לפעם. להלן, מאמר ששלחה אלינו לפני כ-15 שנה, שעדיין לא נדפס מעולם.
המאמר מספר כה רבות אודות כותבתו.
איזהו עשיר?אחרי בדיקה מדוקדקת, קרא לי הדוקטור ואמר בפנים חמורות-סבר, "גברת,
המצב מאוד רציני; דרוש ניתוח". "כמה זה יעלה?" עצרתי את נשימתי. "בערך אלף לירות –
בשבילך, 950".
ובכן לא היתה ברירה, הניתוח בוצע, ומאז, פועלת מכונת-הכביסה שלי טוב מאוד, תודה
לא-ל. מהיום שהגענו ארצה, הייתי מכבסת חלק מן הכביסה ביד. חלק – שולחת למכבסה (יקר),
ולפעמים, משתמשת במכונות של אנשים אחרים (בלתי נעים). כאשר סוף סוף הכנסנו לביתנו מכונת
כביסה, התוכלו לשער את אכזבתי כאשר לא יכולנו לאלץ אותה לפעול?!
שלושה שבועות חסרי-סבלנות המתנתי – את הטכנאי היחיד בצפת קשה יותר להשיג מאשר את
ראש-הממשלה; בזבזתי כמה חצאי ימים בהם הוא הבטיח לבוא ולא הגיע, ואז, גזר הדין; נראה
בבירור שהמכונה נשמטה במהלך מסעה מניו-יורק לצפת והנפילה גרמה לא רק לשריטות חיצוניות,
אלא גם שברה את קוצב-הזמן שבתוכה. בהתחלה הייתי נרגזת וכעוסה ומודאגת בגלל התשלום הגבוה,
אך רק לשניה, כי מיד העליתי בדמיוני תסריט שונה. מה אם חלילה בעלי או אני היינו סובלים
מפציעה חמורה ונזקקים לניתוח יקר? מה אם אחד מאיתנו היה נותר עם צלקת לכל החיים (המכונה
אמנם תוקנה אך הפגימות והשריטות נותרו). ואז חשתי עצמי מאושרת. בלב שלם אמרתי, "ברוך
השם, שכל זה קרה למכונת הכביסה. אני מוכנה אפילו לשלם ברצון את מחיר ההנחה המיוחד של
950 לירות. אולי כל הבלגן הזה אינו אלא כפרה עבורנו".
הייתי עלולה להרגיש מן שביעות-רצון על מחשבותי הצדקניות, אולם, לאמיתו של דבר, תגובה
זו שלי – שיש לקבל הכל בשלווה ולחשוב ש"כל זה הוא כפרה שבאה במקום
משהו גרוע יותר" – זאת למדתי מאשה אחת מאוד מיוחדת.
הגב' שרייבר היתה גרושה עם בת כבת 12. היא לימדה את כיתה ד' באותו בי"ס בו לימדתי
את כיתה ג' במשך שנים. היינו נוסעות יחד הביתה כמעט מידי יום – נסיעה ברכבת התחתית
שארכה 60 דקות ארוכות ומשעממות, וכך קרה שלמדנו להכיר זו את זו היטב. בלי דרשות, דרמה,
או חצוצרות, אלא בכך שהיתה דוגמה אישית חיה, למדתי ממנה כל-כך הרבה.
את משכורתנו היינו מקבלות פעמיים בחודש. מכיוון שהיא היתה המפרנסת היחידה במשק-ביתה,
היה הצ'ק שקיבלה, משמעותי לה יותר מאשר לכל צוות המורות שמשכורתן היוותה רק השלמה למשכורות
של בעליהן, או חיסכון לעתיד. בוקר אחד, היא מסרה לשמש ביה"ס, אליהו הכלבו'יניק, את
הצ'ק שקיבלה בתוך המעטפה וביקשה שיפדהו בבנק מאחר שהוא הולך לשם. בתום יום הלימודים
כשיצאנו מביה"ס, שאלה אותו גב' שרייבר, "האם היתה לך הזדמנות לפדות את הצ'ק?"
"איזה צ'ק?" אליהו נראה תמה.
"את הצ'ק שנתתי לך הבוקר"!
"מה? חשבתי שאמרת לי לשים את המעטפה בתיבת-הדואר". מבוכה השתפכה על פניו. כולנו
ידענו שהצ'ק, בודאי כבר הלך לאיבוד.
תהיתי כיצד תגיב גב' שרייבר על אובדן הכנסה של שבועיים-עבודה. "ברוך-השם", היא אמרה,
"אם הקב"ה קבע שהסכום הזה ילקח ממני, הוא היה יכול לעשות זאת בכל-כך הרבה דרכים בלתי-נעימות.
זה היה יכול להישדד ממני, הייתי יכולה להיאלץ להוציא את זה על רופאים, או לכסות נזקים
של שריפה. ה' בחסדו הגדול לקח את זה ממני בדרך כל-כך בלתי מכאיבה". לא יכולתי להאמין
למשמע אוזני, האם אשה זו היא דמיון או מציאות? שום כעס, שום מרירות, רק הודיה לה'.
יש לי אח, שליח הרבי לקהילה יהודית בחוף המערבי, ובתור שכזה, הוא מעורב בבניית
בית-ספר, בית-כנסת, מקווה וכו' וכו'. הוא תמיד מחפש אחר נדיבים שיתרמו סכום משמעותי.
יום אחד, פנה אל "ביל כהן" ואמר לו, "נו, ביל, אולי אתה יכול לעזור לנו?"
ביל – למי שאינו יודע – הוא קרדיולוג עשיר ומפורסם, שלא מזמן בנה לעצמו בית מהודר
מאוד עם בריכת שחייה יפה ברובע יוקרתי בעיר. אשתו, אחות בבית-רפואה פרטי. שני ילדיהם
למדו בביה"ס החב"די. בני הזוג כהן החלו, רק לאחרונה, לשמור שבת; מטבחם החדש שנבנה זה
עתה, היה כשר; אחי קבע שעת-לימוד עם ביל, מדי יום רביעי, והם נעשו ידידים טובים.
"אם היה לי כסף, הייתי נותן בשמחה כל סכום שאתה צריך, אך כרגע, אין לי פרוטה!"
"באמת, ביל, אל תהיה מצחיק, מה הם אלפיים בשבילך? ובשבילנו זה הרבה מאוד".
"אינך מבין, אני רציני להחדיר. ג'וש עבר ניתוח התוספתן לפני שישה שבועות. איימי
מבקרת עתה אצל האורותודונטיסט ליישור שיניים. התשלומים על הבית והמכוניות, על עיצוב
הגינה. חשבון התחזוקה עבור בית גדול כזה והמכוניות, מצטרפים כולם לסכום נכבד. אנו עדיין
חייבים כסף עבור הנסיעה לפורטו-ריקו בקיץ שעבר, והביטוח כיום – מרקיע שחקים..." הוא
מנה את מחירו של כל סעיף בזה אחר זה. "אולי לא תאמין לי, אך אנו מסתפקים באכילת ספגטי
בזמן האחרון. איננו יוצאים עוד לבילויים, והפסקנו את שיעורי הפסנתר של איימי. מצבנו
מאוד קשה עכשיו".
הגב' שפירא בת 60 בערך, קיבלה ביקור משתי נערות של "בנות חב"ד" לפני שנים אחדות.
הן עמלו לשכנעה אודות חשיבותה של מזוזה כשרה, עד שלבסוף התרצתה לקנות אחת, מאחר שלא
היו בבית מזוזות כלל. בשמעה את מחיר המזוזה, החלה לקונן על מצבה הכספי באמרה שבאמת
איננה יכולה להרשות לעצמה לבזבז סכום כזה, ושיהודים דתיים תמיד גוזלים את האוכלוסייה.
הנערות דיברו על ההגנה שהמזוזה נותנת, ועל כך שזו כמו השקעה עבור ביטחונה, אך היא הגבירה
את תלונתה על מצבה הכספי הקשה. פתאום הציצה בשעונה ואמרה: "אוה, השעה שלוש ושלושים,
אני חייבת לרוץ, יש לי תור אצל אנדריי מדי יום חמישי, הוא הספר הטוב ביותר בברוקלין
ואסור לי לאחר, כי אז הוא יוציא אותי מרשימת הקליינטיות שלו".
אני שואלת את עצמי כמה כפולות של מחיר המזוזה בזבזה הגב' שפירא על אנדריי בלבד!
רבי יהודה הנשיא, מגדולי התנאים, היה מכבד עשירים. יחסו זה דורש ביאור. מדוע שצדיק
ישים לב לעשירותו של אדם? האם אין עליו לשים לב ולכבד דוקא מישהו שמידותיו וצדקותו
הן שמייחדות אותו? אך ברור שרבי יהודה הנשיא סבר שאם ה' הפקיד בידי אדם זה רכוש כה
גדול, בודאי ראוי הוא בעיני ה' לאמון שניתן בו, שינצל את רכושו למטרות טובות וראויות;
ואם-כן, ראוי הוא לכבוד.
נאמר לנו שהמרבה בצדקה, מקבל שכרו ביד רחבה, ובכל זאת רבים מאיתנו מתקשים לפתוח
את ידם לרווחה. אנו פשוט איננו רואים את הרווח באופן ברור – רק את העובדה שכרגע יש
בידינו פחות כסף, והסכום המסוים הזה, בו יכולנו לקנות שמלה חדשה או נעליים או כל דבר
אחר, חסר לנו. אכן, מתנות החזר-מס, הטבות שכר – כל אלה הם מתנות א-ל. אך מי אומר שבריאות
פיזית ונפשית טובה, והעונג להיות הורים לילדים שמרווים אותנו נחת, אינם בבחינת "פרנסה?"
הבה לא נקל ראש ברווחים מן הסוג הזה. כל אדם עשיר שהוא גם חכם, יודה שכסף זה אין בכוחו
להקנות בהכרח, בריאות אושר או שלוות-נפש, גם אתם אומרים כך, אך הוא יודע זאת.
מה שמצער הוא, שלאנשים רבים יש ערכים משובשים, והם מבזבזים את מה שיכלו לנצל היטב.
כסף יכול להיות ברכה או קללה – הוא יכול לקנות דברים בעלי ערך רב או להיות מבוזבז על
דברים בעלי חשיבות אפסית.
ב"היום יום" ליום חמישי ד' מנחם אב (עמ' 76), אומר הרבי הקודם זצ"ל, "ביגיעה הגדולה
ביותר, אי אפשר להרוויח "סנט" אחד יותר ממה שקבע הקב"ה עבור אותו אדם. צריך לעשות כל
שנחוץ, אך יש לזכור שכל העבודה אינה אלא טפלה לעיקר שהוא – ברכת ה' יתברך, אותה מרוויחים
כשמתנהגים כראוי ליהודי: תפילה בציבור, שמירת שבת בהידור, כשרות בהשגחה גדולה, וחינוך
הבנים אצל 'מלמדים' יראי-שמים".
בהתוועדות י"א ניסן ה'תשל"ו (1976) לימד הרבי מליובאוויטש שליט"א שיעור עמוק ביותר,
אך פשוט, שהתבסס על חייו הטראגיים של אחד העשירים הגדולים בעולם, שנפטר לא מזמן. עם
רכוש שנאמד בשני ביליון דולרים, היתה בידו הבחירה לעשות בכספו כל שליבו חפץ. ובכל זאת,
בגלל בחירותיו הבלתי-חכמות, שנוספו על מצב נפשי בלתי יציב אשר נגרם או הסתבך עקב שימוש
בסמים, הוא נשאר כלוא בביתו שלו, מלא פחד שמא יחטף, מוקף תמיד משרתים ושומרי-ראש להגנתו,
וגם לא תמיד מרגיש שאפשר לבטוח אפילו בהם. הוא לא היה מסוגל לצאת ולבוא כרצונו, ונזהר
אפילו לא לאכול מזון שלא נבדק קודם, מחשש הרעלה. הוא תמיד דימה לעצמו שכל אדם רוצה
לגזול ממנו את כספו.
בסכום האדיר שהיה לו, לא הצליח לקנות לעצמו חופש – בעוד שצעיר עני, משוחרר לצאת
ולבוא כרצונו. אפילו אסיר בבית-האסורים "משוחרר" ממנו – לפחות איננו חושש לחייו כל
רגע והוא יודע שבסופו של דבר הוא ישוחרר. כמה אירוני וטראגי שהוא היה אסור באזיקי אותו
דבר עצמו שבו יכול היה להיטיב כה רבות עם העולם – ובכל זאת, כל הכסף נשאר בבנקים, בבורסה
וכו'. הוא לא נהנה ממנו, וגם לא התיר לשום אדם אחר ליהנות ממנו. הכסף נותר ללא תכלית
ראויה באמת. כמובן, הוא לא היה יכול לקחתו עמו, ומכיוון שלא השאיר אחריו ילדים, נלחמו
קרוביו השונים מרות על מקצת ההון. בסופו של דבר, ממשלת ארה"ב ועורכי-דין היו ה"יורשים"
שהתעשרו יותר מכולם.
הרבי סיים באומרו שאיזה סכום שהוא, שה' מעניק ליהודי – אפילו אם זה "רק מיליון"
אחד – מוטב שישתמש בו באופן שה' רוצה, כך שבכסף תתגשם התכלית שלשמה הוא ניתן. אם ה'
רואה שהיהודי נוהג כראוי, הוא יוסיף לו עוד.
ברור שבין יהודים, ולהבדיל, בין גויים, צעירים וזקנים, עשירים ועניים, ישנם אלה
שהכסף הוא אדונם, וכאלה שהם אדוני הכסף העושים אותו טפל למה שעיקרי בחייהם.
מאושרים הם אלה שיש להם ידידים כמו הגב' שרייבר.
|
