חכמת לבה של נחמה גרייזמאן

נספח: מצות הכנסת אורחים

הרחיבי את הכנסת האורחים שלך בהתמדה

הזכרי בחשיבות המצווה ובהשפעתה על אחרים

אצל כמה מן הנשים שדיברנו איתן, מתעורר הצורך להזמין אורחים בייחוד כשהן חושבות על המקום המרכזי שתופסת הכנסת-האורחים הביתית במסורת היהודית. "הבית, כמרכז לחיים יהודיים, נדחק הצידה לא מעט", אומרת אסתר, "מצאנו לו תחליף במרכז הקהילתי ובבית-הכנסת, אך אין זה אלא חיקוי של הנצרות ועיוות של היהדות. אני רוצה לראות את הבית היהודי חוזר שוב לכבודו הראשון, והדבר החשוב שיעזור בזה, הוא הזמנת אורחים רבים".

"עתה, שאני כאן בירושלים", אומרת שושנה, "נולד בי הרצון להזמין אורחים. אני מהרהרת בהיסטוריה הארוכה של העליות לרגל, כאשר, בייחוד בסוכות, פסח ושבועות, היו באים מאות אלפי יהודים לבית-המקדש שבירושלים, והיו מתארחים בבתי תושבי העיר הזאת. אני מרגישה שהנה אני ממשיכה את המסורת ההיא, וזה נותן לי סיפוק רב. זו הדרך שבה, את ואורחייך, מתקשרים אל כלל ישראל בעבר ובהווה".

המחשבה על אלה שהאירוח גרם לשינוי בחייהם, נותנת לנשים הנ"ל תמריץ חזק להזמין אורחים. יותר מדי אנשים הינם, למעשה, יתומי-רגש. הדבר ניכר עד לכאב אצל אותם אנשים צעירים החשים ש"משפחות-השבת" שלהם, קרובות אליהם יותר מאשר משפחותיהם האמיתיות. שושנה מסכימה.

"בכל פעם שאני חשה עייפות ואי-רצון לאמץ את כוחותי שוב, אני נזכרת בשניים או שלושה אנשים שחייהם השתנו לאחר שבילו בשבת אצלנו. אני חושבת על נערה אחת במיוחד. היא היתה צעירה שהופיעה פתאום, כרבע שעה לפני זמן הדלקת-נרות. היא נראתה נעימה מאוד, והיה לנו הרבה במשותף. יחד עם זאת, זה היה ברור מיד שהיא איננה יהודיה".

"לא חדלתי לתמוה. מי ומי היא? גיורת? מיסיונרית? מורמונית? או מן ה"יהודים למען ישו"? היא לא נתנה כל תשובה ברורה, אך משהו גרם לי להרגיש שהשבת הזאת היתה חשובה לה עד מאוד. תודה לא-ל שקלטתי את זה ולא השבתי את פניה ריקם.

"חודש לאחר מכן, היא הזמינה אותי אליה בהבטיחה לי מזון כשר. ואז, בערב ט"ו בשבט היא טלפנה להודיעני שהיא היתה במקווה והשלימה את גיורה. היא סיפרה לי שאני הייתי הקשר הראשון שלה עם יהדות. מלבד החבר שלה, שהיה אדיש ליהדותו ומעולם לא דחק בה להתגייר. היא רצתה לחוות את היהדות באופן ישיר, בלעדיו, כדי לראות אם זה אמנם הדבר שהיא בעצמה חפצה בו.

"הם נישאו בארה"ב ויותר מאוחר עלו ארצה עם תינוקם. שניהם שומרים עתה יותר ויותר מצוות, ובכל פעם שיש להם שמחה הם מזמינים אותי.

"את יודעת, אני מרגישה שבגיורת יש הקבלה קרובה לבעלת-תשובה. שתיהן רוצות למצוא מקום ביהדות. אולי בגלל זה הרגשתי שותפות בנינו מן ההתחלה.

"בכל אופן, בכל פעם שאני חשה רפיון-ידיים והיסוס לגבי הזמנת אורחים אני חושבת עליה".

זכרי את הימים הטובים שלך

אם בזמן מן הזמנים את מרגישה חוסר-חשק להזמין אורחים, היזכרי בכל רגעי השבת הטובים שהיו לך. הדבר יעזור לעודד אותך. זכרי כמה העניקו לך אחרים בעת שכללו אותך בין האורחים על יד שולחן השבת שלהם. וזכרי גם, כמה תרמת את לאורחייך בעבר. אולי היתה זו פעם, הזמנתם של מארחים זרים, לסעודת שבת, שפקחה את עינייך בפעם הראשונה לראות את היופי שביהדות. אולי את עשית אותו דבר, עבור יהודי מחפש-דרך אחר, או שביכולתך לעשות זאת עתה.

בזמנים של חוסר-רצון, מה שיעזור לך גם כן, הוא בחירת הזכרונות באופן סלקטיבי. זכרי כמה מוצלחת היתה אותה ארוחה שהכנת על רגל אחת, או כיצד הכל יצא על הצד היותר טוב למרות שאת הצלחת לעשות כל טעות אפשרית. רחל נזכרת:

"פעם תכננתי להגיש עוף מתובל בקרי על אורז. חתיכות העוף ללא העצמות הספיקו להתבשל, אך לא נותר לי זמן לגמור את התיבול או להוסיף את הירקות. אולם נוכחתי לדעת, ששבת עדיין יכולה להיות שבת עם משהו לאכול, למרות שעוף לבן על אורז לבן איננו מושך או טעים במיוחד. בשעת הארוחה הגשתי זאת ללא כל התנצלות או מבוכה, וכל אחד החמיא לי על האוכל הטעים. מה יכולתי כבר לומר חוץ מ'תודה לא-ל'!"

זכרונות מסייעים יכולים לעלות ממקורות מפתיעים. "עד כמה שזה עלול להישמע מוזר", אומרת בתיה "זכרונותי משנות השישים המאוחרות באמריקה עוזרים לאירוח השבת שלי היום. היהדות היתה בשבילי, אז, לפני שנעשיתי דתית, עולם לגמרי שונה. אולם, לתרבות הנגדית של שנות השישים, היה לפחות מאפיין אחד טוב; היא שמה דגש על אירוח פתוח לגמרי הנלקח בקלות. כל אחד היה חופשי לנחות על רצפתו של כל אחד אחר. וכל מה שהיה לנו התחלקנו בו כולנו. זה היה בשבילי תירגול ראשון בדרך לבית פתוח. לפעמים כאשר אני נעשית לחוצה כיום, לגבי הכמות שאני צריכה לספק לאורחי, אני חושבת על אותם הימים ונרגעת. אני משקיעה יותר איכפתיות בתשומת-לב למצוה, פחות, בדאגה לפרטים בלתי חשובים".

הקצב שלך בידייך

כאשר נתבקשו לתת עצה טובה לשומרות-שבת חדשות, כל אחת מן המומחיות שלנו אמרה אותו דבר, "התקדמי לפי הקצב שלך". זו העצה שאנו חוזרות ומשננות אותה שוב ושוב בספר הזה. היא קשורה, אכן, לכל פן של ההכנות לשבת, וכאשר את מכינה עצמך נפשית להזמין אורחים, הרי הקצב שהחלטת עליו, הוא שיקבע. זיכרון של סעודת שבת מאורגנת היטב ונינוחה יכולה להמריץ אותך להתקדם יותר בהכנסת-אורחים. לעומת זה, זיכרון של ערב מלא ערבוביה ובהילות יכול להסיג אותך אחורה למשך חודשים.

בעלי-תשובה במיוחד, יכולים להיות להוטים יותר מדי בקיום מצות הכנסת-אורחים. במקרים רבים, הם כאלה שחיו ללא מטרה במשך שנים, והתחתנו מאוחר יחסית, כשמאחוריהם היסטוריה טריה של תלישות וחוסר שורשים. ועתה, סוף סוף, עם בית משלהם, הם קופצים בפזיזות לתוך המצוה. הם חשים שמחה עצומה בכך שהם מסוגלים לקיים אותה. אולם לפעמים, בהתלהבותם היתירה הם עלולים להאיץ מדי את הקצב המתאים והרצוי להם.

אחרי נישואיהם, לא יכלו שולמית ובעלה לחכות עד שיזמינו אורחים. שניהם למדו בישיבותיהם אודות הכנסת-אורחים, והנושא דיבר אל לבם. מכיוון שלא מכבר גילו את היופי של היהדות עבור עצמם, השתוקקו להביא אותה גם אל האחרים. והנה, למרות העובדה ששולמית ידעה בקושי כיצד להרתיח מים, הלך בעלה והזמין עשרים אורחים לסעודת-פורים. "הרגשתי עצבנות איומה", היא אומרת, "אינני יודעת איך הצלחתי לעבור את זה. וכמובן שידרתי את עצבנותי אל האורחים שלנו, עד שחלק גדול מהם לא נהנה יותר מיד. היתה זו טעות גדולה, ואני יכולה לומר לך שמשכתי ידי מאירוח למשך זמן רב".

עלייך להביא בחשבון גם את תקוותייך וגם את מגבלותייך הנוכחיות. נסי להיות ישרה עם עצמך בכל הנוגע למספר המוזמנים ולסוג האנשים; וכן כמה זמן את רוצה שישארו ומה מידת המאמץ שאת מסוגלת להתאמץ. אם את יכולה להכין בקלות כיד המלך, אדרבה, עשי זאת. אך זה איננו הדבר החשוב ביותר לכל הדעות, אל תשווי את עצמך עם אחרות. השאירי לעצמך זמן ברווח, לפחות כשליש יותר ממה ששיערת. שימי לב, כמה דברים אינך מוכרחה לעשות. התמקדי, במקום זה, במרכיבים החשובים באמת של השבת.

ד"ר ג'וד לנדס מקליפורניה, אמר פעם לנחמה, "אתם מכנים את עצמכם 'ליובאוויטשערס', פירוש הדבר, שאתם צריכים לקחת דוגמה מהרבי שלכם, נכון? ובכן, אם את זוכרת, לפני שנים אחדות, קיבל הרבי התקף לב רציני, הרופא יעץ לו לבטל או להפחית בפעולות מסוימות, ולהאט את הקצב שלו. מאז הקפיד לעשות על פי עצת הרופא עד הפרט האחרון, ומה שהרבי עושה, גם את חייבת לעשות – להאט את הקצב שלך".