חכמת לבה של נחמה גרייזמאן
פרק שמיני: נחמה בעיני חברותיה
יום אחד
"... יום אחד אהיה אפס קצהו של מה שהיא היתה..." באמת אינני יודעת היכן להתחיל. קשה לי להאמין שאני, בפועל, כותבת אודותיה. התחושה
היא כאילו היא מאוד איתנו עדיין, והאמת היא, שהיא איתנו, היא מתבוננת בנו עתה, מסתכלת
למטה על משפחתה, ומצפה לזמן בו תשוב ותתאחד עם כולנו.
בשנה שעברה, שנת תנש"א, שנת נפלאות, זכיתי לפגוש את הגב' גרייזמאן, מכיוון שחברתי
גרה בביתה, ביקרתי שם די הרבה. את הרושם הראשון שלי ממנה, קשה לתאר. נכנסתי לתוך ביתה
שהיה תמיד ללא רבב, והגעתי למסקנה שיש לה שניים או שלושה ילדים, פלוס עוזרת-בית. כמה
המומה הייתי כאשר חברתי נתנה לי להבין, ימים אחדים לאחר מכן, שיש לה תשעה ילדים.
ככל שביקרתי בביתה יותר, כן נעשה לי ברור יותר דבר אחד מסוים. "הזמן הוא יקר מכל
יקר!" רק להתבונן בנחמה, היה בכך די כדי לראות זאת במוחש. "בואי, היכנסי עימי למטבח"
היה ביטוי רגיל ששמעתי ממנה לעיתים קרובות. כל שניה היתה מחושבת, ובכל זאת, עובדה זו
לא הרתיעה שום אדם מלהזדקק לזמנה, ולא נתנה לשום אדם תחושת אשמה על כך שהוא איננו בדרגה
שלה. אדרבה, היא היתה תמיד משבחת כל אחד ומעודדת יותר ויותר.
פעם, בביקורי בביתה, שאלה אותי אם אני מוכנה ללמד אשה מסוימת פעם בשבוע. "אני בעצם,
אף פעם לא לימדתי מישהו מבוגר ממני!" היתה תשובתי. לכך ענתה מיד, "דבורה, זה לא יזיק
לנסות! זה יכול להיות המבצע שלך לשנה זו". החלטתי לקבל את דבריה, ולפני שידעתי מה קורה,
היא הושיטה לי את שפופרת הטלפון כשעל הקו אותה אשה, השואלת אותי מה הזמן המתאים לי,
שבו נוכל להיפגש.
כל דבר תורגם לפעולה מיד. המילים "המעשה הוא העיקר" אינן מילים בעלמא שלימדה אותי
נחמה בפרקי-אבות. היא היתה דוגמה מושלמת למילים אלו. אחרי חג השבועות, התחלתי לבוא
לשיעורים שהיתה נותנת בכל שבת אחה"צ. פשוט אהבתי אותם. הייתי ממש מצפה לשבתות
רק בגלל השיעורים שלה. בזכרוני עולה שיעור מסוים באופן מיוחד. התפתח דיון על תפילות
לגבי אשה. כמובן, כרגיל, שש הנשים האחרות ואני חיכינו בשקט לשמוע מה עושה נחמה בנוגע
לתפילות. וכולנו הופתענו לגמרי כאשר אמרה: "אני מתפללת שלוש תפילות ביום. מאותו יום
שהרבי שליט"א הזכיר שגם נשים צריכות להקפיד לומר 100 ברכות בכל יום, התחלתי להתפלל
שלוש פעמים ביום, שאם לא כך, כיצד הייתי מגיעה אי-פעם לומר 100 ברכות בכל יום? ומה
שמדהים הוא, שמאז שקיבלתי על עצמי תפילות אלו, הן מסתדרות כל-כך יפה עם לוח הזמנים
שלי. איך? באמת אינני יודעת!!"
מילים אלו לא עזבו אותי אף פעם. עד היום, בכל פעם שאני שוקלת לקחת על עצמי
משהו נוסף, או בכל פעם שאני מתלוננת "אין לי מספיק זמן..." אני עוצרת
וחושבת על נחמה גרייזמאן.
"כאשר יש רצון, אזי בלי-ספק תימצא דרך!" זו היתה סיסמתה, והרצון שלה היה... כל מה
שה' רוצה. היא היתה עבורי דוגמה ומופת בכל דבר, מדי פעם הייתי מנסה להתבונן במעשיה,
אפילו (או שמא יש לומר, בייחוד) בפעולות היום-יומיות. כל דבר נעשה לשם תכלית מסוימת,
לתכלית אלוקית. ולכן, אפילו שטיפת כלים הפכה על ידה לעבודת-קודש. שאלתי אותה פעם שאלה
הלכתית בתחום הצניעות. אני זוכרת שזה היה קשור בלבישת גרביים מסוימות. אני נזכרת בבהירות
כמעט בכל מילה של המענה שנתנה לי. לאחר מחשבה קלה היא אמרה: "דבורה, על פי ההלכה, לא
ברור לי אם מותר או אסור. יכול להיות שמותר, אך אפילו אם מותר, לא יזיק כלל, לעשות
לפנים משורת הדין. אחרי הכל, בואי נזכור מי אנחנו – בנות מלך – בנותיו של ה'!!" שבתי
הביתה באותו ערב מביתה שבירושלים בתחושה של יראת-הרוממות. לא יאומן! אף פעם לא תפסתי
כמה מיוחדת היא היתה באמת, עד שזה היכה בי כמו גל. כנראה שצניעותה היתה עוד אחת ממעלותיה
הרבות. היא נהגה כאילו היא רק עוד "אדם רגיל". אך היא לא יכלה לרמות אותנו. כולנו ראינו
איזה יהלום היא, הלוואי, יום אחד, אהיה אפס קצהו של מה שהיא היתה. הבה נתפלל
כולנו לביאת משיח עכשיו, ואז כולנו נהיה מאוחדים עמה בקרוב ממש. תודה לך נחמה, על הכל.
דבורה כהן
טורונטו, קנדה
|
