חכמת לבה של נחמה גרייזמאן
פרק שני: נשים
לכל אם בישראל – בכל מקום שאת – השלום והברכה
אתמול, בביקורי בתחנת "טיפת חלב", שאלה אותי האחות שאלה שציפיתי לה זה מכבר. "מה
את חושבת לעשות אחרי הלידה? את עלולה להיכנס להריון שוב. תוך זמן קצר... ואז...?" אמנם,
הבכור בחמשת ילדי הוא בן שש וחצי. והקטנים התאומים – בני שישה-עשר חודש. לתינוק השישי
אנו מצפים בימים אלה ממש, ולכן דאגתה של האחות אודות העתיד (אם לא אעשה "משהו")
היתה מובנת.
אולם בשלב זה, אין לי תכנית לבקש גלולות או אמצעים אחרים לדחיית ההריון הבא. בודאי
תחשבו שאני אשה מ"ימי הביניים" שאיננה מבינה שכיום יש דרכים רבות לתכנן את המשפחה באופן
שההורים, ובמיוחד האם, לא ימצאו עצמם במצב קשה. אולי אינני מודעת לכך שכיום יש לאשה
אופציות רבות, והיא איננה צריכה לשבת בפסיביות ולקבל את התינוקות בקצב שהטבע קובע עבורה
– היא יכולה להחליט על הזמן המתאים והנוח לדידה, להביא ילד נוסף לחיק משפחתה! או אולי
אינני אלא אשה חרדית מסכנה שנאסר עליה ליהנות מהתפתחויות המדע המודרני המשחררות את
האשה מן האפשרות החודשית שתיכנס להריון בזמן לא נוח?
האמת היא, אודה בכנות, שלא קל לי. בעלי ואני עלינו מניו-יורק לפני שנים אחדות. משפחותינו
משני הצדדים, כולל הסבתות והדודות, שהיו יכולות לבוא לעזרתנו, נמצאות בריחוק מקום.
באמריקה קיימים כמה וכמה אמצעי נוחות המקלים על גידול ילדים שאינם קיימים כאן בישראל.
מצבנו הכלכלי איננו מי יודע מה, וצרכיו השונים של כל ילד עולים סכום נכבד. דרוש, אם
כן, הסבר רציני לכך שאינני שוקלת אפשרות של מניעת הריון, ולו גם באופן זמני.
אנסה להסביר זאת – אם כי לא קל להעלות על הנייר רגשות אישיים ואינטימיים מסוג זה.
כאשר אני רואה מסביבי משפחות בשלבים השונים של החיים, אני רואה ששמחת גידול הילדים
תורמת יותר מכל דבר לאושר וסיפוק בחיים. אני רואה נשים מבוגרות הזוכות לביקורים תכופים
מילדיהן ולעולם אינן נשארות לבדן בשבתות, חגים ובחופשות מבית-הספר. הן מתענגות על האהבה
והחמימות של המשפחה, ועסוקות תמיד בחגיגות ושמחות משפחתיות. לעומתן, אני רואה נשים
זקנות היושבות במרפסת במשך שעות, באפס מעשה, מבלי שאיש יבוא לבקרן, נשים שבנם היחיד
או בתם היחידה גרים רחוק. או ששני הילדים היחידים עסוקים מכדי להקדיש להן מזמנם. אני
רואה משפחות שנתברכו בהרבה ילדים, המראים אהבה וחיבה ביניהם וכל ילד לומד להתחלק עם
זולתו ואפילו לוותר על חלקו לטובת השני. לקח זה יסייע להם לכל אורך חייהם כמבוגרים.
אני רואה גם אימהות החושבות ללא הרף על רהיטים וקישוטים אופנתיים. על חופשות, על תכשיטים,
על בילויים ועל... ועל... ולכן לא נשאר די כסף בתקציב עבור ילד נוסף (ובודאי
לא נשאר די זמן).
כיום, למרות האינפלציה ושאר בעיות כלכליות שאנו מודעים להן היטב במדינה הזאת, אני
רואה משפחות רבות הלוות סכומים ניכרים כדי לרכוש דברים שעל פי הבנתם הם ישתלמו יותר
מאוחר. בין אם זו דירה חדשה, מניות, תכשיטים ובין אם אלה דברים שהם חשובים בעיניהם
אפילו שאין שום רווח בצידם, כגון וידאו או סטריאו, שטיחים, מטבח חדש וכד'. אני מתקשה
להבין, הרי דברים אלה גורמים הנאה בעיקר כשהם חדשים, והנאה זו אינה אלא זמנית, האם
נוכל לקחת חפצים אלה עמנו לעולם הבא? ובכל זאת, לא שמעתי שאשה נמענה מלרכוש חפץ יקר
מסוים שרצתה בו, בגלל המחשבה שהדבר יטיל עליה ועל בעלה לחץ כספי. "נסתדר", היא תאמר,
"נמצא עצה".
מדוע אין הם מבינים שאת הוידיאו יוכלו לקנות גם בעוד 10 שנים. אולם העובר שהיה יכול
להיווצר בחודש זה, לא יוכל לבוא בעוד 10 שנים. מי יערוב לי שאם אדחה את ההריון בשנה
הזאת אוכל להרות ילד בשנה הבאה על פי הזמנה? בעצם, תכנון משפחה פועל בכיוון אחד בלבד
– מניעת ילודה. כי כפי שרופאים ונשים שמנעו הריון לזמן-מה, יודעים היטב, לא תמיד יכולות
אותן נשים להיכנס להריון כאשר הן רוצות בכך. לאחר שנולד לנו ילד, האם יכולה מי מאתנו
לדמיין לעצמה כיצד היו פני הדברים אילולא נולד הילד הזה? האמנם יש לנו זכות למנוע חיים
ממישהו שרק אני ובעלי יכולים לתת לו חיים? האמנם שונה הדבר מרצח?
כאשר אני מתבוננת במצבי, אני מגיעה תמיד לאותה מסקנה. בורא העולם מבין את מצבי הרבה
יותר טוב ממני, הרבה יותר טוב מן האחיות ב"טיפת חלב" והרבה יותר טוב מן החברה שבה אני
חיה. אם הוא יתברך מחליט שעתה הוא הזמן המתאים, אזי אני מבטיחה לעשות כמיטב יכולתי
לקבל את הברכה במאור פנים. אמנם חייבת אני למצוא פתרונות לקשיים שאתקל בהם כתוצאה מכך.
אולי אצטרך לשכור עזרה ולחפש דרכים להקל את העומס, אצטרך לשקול מחדש את סדר העדיפויות
שלי לשנים הקרובות. החלטתי לתת לילדיי את מיטב הטיפול והחינוך שביכולתי לתת, ובעלי
שותף לי בכל זה. אני אתגבר על העבודה הרבה, על העייפות ואתן לריבון העולמים לדאוג לנו.
הרי "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני" – מי שנותן חיים נותן גם מזון. אם הקב"ה כבר מכלכל
4 ביליון בני אדם בעולמו, בודאי לא יקשה עליו למצוא עבורנו כמה שקלים הדרושים לכלכל
עוד ילד יהודי, שאף הוא נמנה על בניו.
אני צופה שהשנים הקרובות תהיינה די קשות, עד שתגיע עת הקציר. "הזורעים בדמעה, ברינה
יקצורו", אולם צופה אני גם קדימה, לעתיד מלא בדברים טובים באמת, המביאים אושר אמיתי
– דברים שאין לקנותם בכסף, ואפילו לא בכרטיס אשראי. בלילות ישנה אני על מיטתי בשלווה,
כי אני יודעת שבעלי ואני לא נעמוד אשמים ביום הדין מול השאלה, "למה דאגתם לעצמכם קודם-כל,
במקום לתת לנו את ההזדמנות לחיות?"
אני מאחלת לכם שתגדלו את ילדיכם בקלות ותרוו מיוצאי חלציכם הרבה הרבה נחת.
|
