חכמת לבה של נחמה גרייזמאן

פרק ראשון: שליחות

בית-הסוהר לאשה חב"דית

(תורגם מתוך "די אידישע היים", קיץ תשמ"ב)

בהתחלה הייתי בטוחה שאת הדבר הזה, אינני יכולה לעשות. הצעתה של חברתי שושנה לא נראתה מתאימה לי. "אני מבקרת בקביעות, פעם בשבוע, בכלא צבאי לחיילות, מזה מספר חודשים, יחד עם רבקה ג', אך היא עומדת ללדת בקרוב ורוצה להפסיק, האם תבואי איתי במקומה?"

הסתכלתי עליה בספקנות, דוקא אני? אמריקאית? את מצפה שאוכל ליצור קשר עם חיילות ישראליות שנשפטו למאסר בגלל חטאים כמו אי-שיבה למחנה בזמן בתום חופשה, או עבירה משמעתית או שימוש וסחר בסמים?! העולם שאני באה ממנו כל-כך שונה. זה פשוט לא ילך!

אך שושנה אינה מוותרת כה מהר, ואני הרשיתי לה ללחוץ עלי עד כדי הסכמה לנסות פעם אחת. להפתעתי גיליתי שזה לא כל-כך שונה מהרצאות אחרות שמסרתי בעבר, כמובן, בהגבלה מסוימת. היה עלינו להצטייד בתעודת-מעבר מיוחדת שאפשרה לנו לעבור דרך כמה מחסומי-ביקורת המאוישים על ידי משטרה צבאית. כשסוף סוף הגענו אל הכלא עצמו, היה עלינו לחכות בחוץ עד שיסירו את בריחי הדלת החיצונית. הכלא כולו היה מנוהל על ידי נשים המשרתות בצה"ל, מן המפקדת עד הטוראית. הן היו כולן בערך באמצע שנות העשרים שלהן, בעוד שהאסירות היו בנות 18-19. כאשר הוכנסנו אל חדר-התרבות, בו התכנסו הבנות, הבחנתי בהבדלים נוספים. תמיד היינו מלוות על ידי שוטרת אחת או שתיים שהיו פותחות את המעמד באזהרה נוקשה לבנות, להתנהג כראוי (הרבה מהן, אכן, היו "פראיות"). הבנות לבשו מדים מיוחדים וכובעים שונים מאלה של חיילות רגילות. בדרך-כלל, היו מתכנסות בין 20 עד 40 בנות. תמיד הייתה זו תערובת של אשכנזיות וספרדיות, ולעיתים גם כמה עולות חדשות. על פני השנים, היו ביניהן אפילו כמה אמריקאיות.

על פי רוב, היה ניתן להבחין מיד בשתי רמות שונות. הבנות המשכילות יותר, נאסרו בדרך-כלל על עבירות סמים, ולעיתים קרובות הן היו בנות קיבוצים, ואילו הבנות שנאסרו בגלל חוצפה וחוסר-משמעת, היו פחות מעודנות, ואפילו בכלא עדיין היו חסרות-מנוחה ושאפו להתעמת עם כל דמות סמכותית. לאחר תקופת-מה למדתי להכיר את כל ההבדלים החיצוניים האלה והתחלתי להרגיש "בבית". הצוות היה פוגש אותנו תמיד ברוב חמימות, והשוטרות שהיו מלוות אותנו היו מקשיבות אף הן בתשומת לב להרצאותינו. היו בנות שנשפטו לכמה ימים, וכנגדן היו כאלו שנשפטו לכמה חודשים - תלוי בחומרת העבירה. בין כמה מהן ובינינו התפתחו קשרים אמיצים.

תחושת אי-הכשירות שהיתה לי בהתחלה נעלמה מיד לאחר הביקור הראשון; נוכחתי שהאמריקניות שלי לא היוותה מגרעת כלל. שושנה היתה שם תמיד, לספק לי מילה חסרה בעברית, ולא היה ניכר שמבטאי מפריע למי מהבנות. בישראל מסתכלים על אמריקאים כעל יצורי-על, ואף עתה, נשאלתי רבות אודות אמריקאים ואודות עלייה. השתמשתי בשאלות אלו כקרש-קפיצה כדי להסביר שלא בדיוק הגעתי לישראל במסגרת של עלייה אלא במסגרת של שליחות מאת הרבי שליט"א, ומכיוון שדיברתי אל חיילות, השתמשתי בדימוי של רמטכ"ל וחיילים. הרבי הוא הרמטכ"ל ואנו חייליו, מוכנים ומזומנים תמיד לצאת לכל משימה שתוטל עלינו. מדי שבוע, היתה אחת מאיתנו, לסירוגין, מרצה על נושאים רלוואנטיים ביהדות, עם הדגשה על תפקידן של נשים ונערות וכן על ההיבט של תשובה ותקווה לימים יותר טובים. עבור חלק גדול של הבנות, היווה מאסרן נקודת-שפל בחייהן, ואנו השתמשנו בנושאים שונים בתורה להדגיש שתמיד יש מקום לתקווה, ושיש יתרון לאור הבא מן החושך דוקא. היינו מצביעות על מצוות מעשיות שאפשר לעשותן אפילו בכותלי בית-הסוהר (הדלקת נרות שבת, וכדו'). ובסיום כל ביקור חילקנו כרטיסים שעליהם כתובותינו ומס' הטלפון של שושנה, והזמנו אותן לבוא לבלות שבת בכפר-חב"ד לאחר שחרורן. (אחדות מהן אכן עשו זאת!)

הפליא אותי תמיד, כיצד הבנות החדשות סוקרות אותנו בחשדנות כשהיינו נכנסות. אולם, בדרך-כלל, לא עברו דקות ספורות עד שנוצרה בינינו קירבה ידידותית. החלק החשוב ביותר של הביקור היה הזמן שהוקדש לשאלות בסוף ההרצאה, הבנות שאלו הרבה שאלות אופייניות, והופתעו מכך שהתשובות היו מאוד ענייניות ומעשיות. ראינו בבירור שהן אינן בנות "רעות" מטבען, אלא הן הושפעו מסביבה מתירנית ולא ידעו עד כמה הרחיקו לכת עד שנתפסו. זה אותו סיפור ישן של "רוח שטות" הנכנסת באדם העובר עבירה.

אחד האירועים המרגשים ביותר בכלא הצבאי בצריפין, התרחש בחנוכה, כאשר החלטנו לערוך מסיבת חנוכה לחיילות האסירות. את הכל הבאנו איתנו מכפר-חב"ד - פירות, משקאות קלים, פיצוחים, וכמובן סופגניות. בעת שהכנסנו את כל הכיבוד וערכנו את השולחן, הבחנו פתאום בדמעות שהתגלגלו מעיניהן של כמה בנות, הן סיפרו לנו, שלמראה כל הביתיות הזאת, תקפה אותן התרגשות. האווירה הצבאית החמורה (האוסרת החזקת כל מזון "פינוקי") דיכאה את רוחן, כפי שהתבטאו, והחמימות ושמחת החג שהבאנו איתנו, השכיחו מהן לשעה, את מקום הימצאן.

המרצה שהבאנו הפעם, היה בעל-תשובה מבריק אשר בעצמו שירת בצבא שנים רבות. בדבריו הכנים ומלאי-ההומור, הוא כבש את קהל מאזינותיו מיד, והערב היה בלתי נשכח עבור כולנו.

אני עצמי התחלתי לצפות בהתרגשות לימי שני - "ימי בית-הסוהר". נהניתי לקשור קשר עם נערות אלו מכל רחבי הארץ, ושמחתי על ההזדמנות להעניק להן מעט אור של תורה וכך להשפיע על חייהן במידה זו או אחרת.

אם כי הביקורים של נשי חב"ד בבית-הסוהר לא הניבו, לדאבוננו, הרבה בעלות תשובה. הבחנו, בכל-זאת, בכמה שינויים משמעותיים ביותר. שינויים אלה לא באו רק בעקבות הביקורים השבועיים וההרצאות, אלא במידה רבה, הודות לאחת הקצינות אשר הכניסה את השינויים האלה לאחר שהיא עצמה נעשתה דתית. היא היתה, אולי, הצלחתנו הגדולה ביותר.

הנה סיפורה של חנה הקצינה, מפיה:

"שיבתי אל התורה הושפעה מן הנשים שבאו מדי שבוע, מכפר-חב"ד, לדבר לפני האסירות. הן היו לבביות וידידותיות והזמינו אותי ואת חברותיי מהקצונה הגבוהה, לבלות שבת עם משפחותיהן. קיבלנו את ההזמנה וזמן קצר לאחר מכן, בילינו בכפר-חב"ד שבת שממש פקחה את עינינו, למדנו רבות על יהדות. עבורי, לפחות, היתה זו טעימה המעוררת תיאבון.

"במשך אותה שבת ראשונה שם. הופגשתי עם אשה מיוחדת במינה, בעלת שכל ומלומדת בתורה וחסידות, כשראיתי כמה הרבה יש בידה ללמדני, ארגנתי לעצמי שיעור קבוע איתה, בחסידות.

בשנה הנפלאה שבאה לאחר מכן, ספגתי הרבה ידע בסיסי ולבסוף הייתי מוכנה להתחיל בשמירת מצוות יום-יום.

"באשר להשפעה של נשי חב"ד על הבנות האסירות, הן היו מאוד פתוחות ללמוד על יהדות, לא רק משום שבכורח הנסיבות הן היו מאזינות "שבויות" באופן מילולי, מנותקות ורחוקות מן הבית, אלא משום שהן באמת היו צמאות לידיעות. הרבה מהן ביקשו להדליק נרות בערבי שבתות בזמן, כראוי. כמה מהן כתבו לרבי שליט"א בהזדמנויות שונות ושלחו "פדיון נפש". כל זה נעשה בהדרכת נשי חב"ד.

חברות צוות בית-הסוהר שהוקירו את נשי חב"ד, ביקשו את חברתן, ביקרו בבתיהן ולמעשה אף המשיכו לבקר בכפר-חב"ד. הרבה מחברות הצוות התחילו להדליק נרות ולשמור על כשרות. כמה מהן נמנעות כיום מלעשות "מלאכות" מסוימות בשבת, ואף חדלו לנסוע בשבתות וכדו'.

"באופן אישי, קשה לי לתאר בדיוק באיזה שלב השתנו אמות-המידה שלי לגבי צניעות, גם בלבוש וגם בהתנהגות, כי השינוי היה מאוד דק, כאשר החלטתי לראשונה שאני רוצה להיות דתית, התבטא הדבר רק בשינוי פנימי. (כלומר, כלפי חוץ עדיין נראיתי כחילונית, לבשתי מכנסיים וכדו') אך כעבור תקופה, הפך השינוי להיות מוחלט. ההבדל נעשה ברור: המדים הצבאיים שלי קיבלו מראה חדש - חצאית באורך הנכון, גרביים ארוכות וחולצה ארוכת-שרוולים. בתחילה, הבנות נדהמו, ואחר-כך היו מלאות פליאה: מה גרם לשינוי הזה? ואני התחלתי להפיץ יהדות בתוך הצבא. למרות שהמטבח בצבא, כשר, הכשרתי אותו מחדש, נעשיתי הרבה יותר זהירה בשמירת המצוות בכללן. הבנות הבחינו שהפסקתי לאכול דברים מסוימים. דאגתי גם לכך שיוכנסו לספרייה ספרים יותר כשרים. אפילו אותן בנות שעדיין אינן מקיימות מצוות, למדו די הרבה מעצם ההסתכלות בהליכותי, הן שאלו שאלות בכל תחום חדש שקיבלתי על עצמי, בייחוד בשמיטה, טהרת המשפחה, שבת, כשרות הכלים, אמירת ברכות ועוד. מיד כשהבחינו בשינוי הדרמטי בהתנהגותי, הפגיזו אותי בשאלות אשר הובילו לדיונים על יהדות.

"בחג השבועות ביקרתי בקראון-הייטס בפעם הראשונה, והיתה לי הזכות לקבל את ברכת הרבי שליט"א".

* * *

ב-יב בטבת, שנה זו, נכחו הרבה מחברות צוות בית-הסוהר בחתונתה של חנה, היא נישאה לצעיר מצוין, בעצמו בעל-תשובה, וחייל לשעבר אף הוא, חנה עובדת כיום כמפקחת הפנימית של סמינר בית-רבקה בכפר-חב"ד.