חכמת לבה של נחמה גרייזמאן

פרק שמיני: נחמה בעיני חברותיה

בביתה

"...התחושה שחשת בביתה היתה זו של שלמות הפועלת באופן חלק, בטוח, דואג, ואכפתי...

אילו נתבקשת להיזכר במעלות הראויות-לשבח ביותר, של חברתך הטובה, היכן היית מתחילה? האם די היה לזכור את הזמנים שהיא היתה שם בעת שהיית זקוקה לעזרה? או את החבילות הקטנות המסומנות של מזון קפוא, המוכנות להיכנס למיקרוגל ברגע שבעלה שב הביתה? או את קיפול הכביסה של שעה 1 לפנות בוקר, על גבי שולחן חדר-האוכל, כדי שהכל יהיה מסודר ליום הבא? או עד כמה מסורה היתה לבני-ביתה? או האופן שבו יכולת לדבר איתה אודות דברים שאף אחד אחר לא יכול, או לא רצה להבין?

איכשהו, אפילו רשימה על פני עמודים ארוכים לא תספיק לבטא הכל.  איכשהו, מי היא היתה, אי אפשר באמת, לתאר. כל שנאמר על נחמה הוא אמת לאמיתה. כל התארים, כל השבחים, כל המילים האוהבות ומלאות הכאב – אך איכשהו, היא מרחפת מעל כל אלה, פשוט מעבר להשגתנו.

במשך השבוע של ה"שבעה" ישבה משפחתה, הקשיבה והקשיבה ומלאה יראת-כבוד. הם כלל לא ידעו, ומדהים היה, שנראה כאילו אף אחד מאיתנו לא ידע. כל אחת הכירה את נחמי שהיתה "שלה" – אך לא היה לנו מושג שהיא היתה כה יקרה לכה הרבה אנשים, כי גדולתה היתה בצניעותה – היא באמת היתה התגלמות של "כל כבודה בת מלך פנימה".

לראשונה פגשתי את נחמי מיד לאחר נישואיה, זמן קצר לפני שנסעה בשליחות לצפת, ולמרות שדרכינו בארץ ישראל נראו כנפגשות ולאחר מכן נפרדות שוב, תמיד נשארנו בקשר. כאשר נולד בני – שכיום הוא בן תשעה – עם בעיות רפואיות חמורות שדרשו ניתוח דחוף, עברנו עם משפחתנו לביתה של נחמה, למשך שבועיים כדי להיות סמוכים לבית-הרפואה. היא ומשפחתה דאגו לכל צרכנו מתוך אהבה ללא תנאי, מתוך תמיכה וחיזוק, והמשיכו לעשות כן במשך כל השנים. כאשר בני נזקק לאשפוז בפעם אחרת, היא היתה שם. וכך ביליתי מספר פעמים בדירות השונות שמשפחתה התגוררה בהן (משפחתה עברה ממקום למקום פעמים אחדות, אך אינני זוכרת ששמעתי אותה מתלוננת על כך). נדיר היה לראותה יושבת סתם, היא תמיד היתה עסוקה באופן מאוד עניני, עושה כל מה שצריך היה להיעשות ותמיד חיפשה דרך לעשות זאת ביתר יעילות. ועם זאת היא מעולם לא הטילה מרות. היתה מערבת את ילדיה בניהול השוטף של עניני הבית. התחושה שחשת בביתה היתה זו של שלמות הפועלת באופן חלק, בטוח, דואג ואכפתי. מכשיר וידאו הביא את נוכחותו של הרבי, דבר יום ביומו, והטלפון היה מצלצל ללא הרף. זה היה דבר נוסף ייחודי לגבי נחמי, היא היתה בין האנשים המעטים שחשתי כי התעניינותה במה שעובר עלי ובמאבקי כבעלת-תשובה, היא אמיתית, ולא כל-כך מתוך סקרנות, או משום שרצתה לעזור לי, אלא כידידה סתם. כנראה הרגישה שתוכל למצוא בנסיון-חיי, כמה מפתחות לשאלות שלה עצמה. שאלותינו אמנם היו שונות, אך אני באמת חושבת שהיא ניסתה ללמוד אודות עצמה, מכל מי שפגשה והכירה, היא רצתה להבין בכנות, כיוון שהיה אכפת לה כל-כך.

תמיד ידעתי שהיא נותנת שיעורים, אך מעולם לא השתתפתי באחד מהם. אני זוכרת כיצד הצטערה פעם (כשהיתה בהריון והיתה חייבת לשכב) על שאינה יכולה להמשיך לתת שיעורים. איכשהו, אף פעם לא דמיינתי לעצמי את מאות האנשים שדבריה נגעו ללבם, ושהיו מאוכזבים מכך שלא היתה שם, כי זה מה שאפיין את נחמי, היא תמיד היתה שם, תמיד באמת שם. ולכן, אולי זו הסיבה שכל-כך קשה לעכל את העובדה שהיא פשוט אינה שם יותר. לפחות לא כאן.

נוכל להתנחם רק בידיעה שהיא נמצאת היכן שהדברים חשובים באמת, ושתהיה זו שתדלנותה העדינה והתקיפה, אשר תשכנע את הקב"ה שאכן הגיע הזמן.

דבורה נטקין

צפת, אה"ק ת"ו