פרקים אחרים הקודם הבא

חכמת לבה של נחמה גרייזמאן

פרק חמישי: ללמוד מן החיים

מאידך

(תורגם מתוך "די אידישע היים", סתיו תשל"ו)

 

לאבי ואימי היקרים.

היום אני חוגגת "יום שנה". בלי מסיבה, בלי מתנות, בלי ברק, אך הרבה מחשבות שבות אלי אודות התאריך של היום, בדיוק לפני שנה. הרשו לי להסביר.

התחושה של "דברים כאלה קורים לאחרים לא לי" יכולה להופיע בשווה אצל כל בני-האדם. אומרים שאפילו חיילים בשדה הקרב, הרואים את חבריהם נופלים עם פצעי מוות, חשים שאיכשהו, זה אף פעם לא יקרה להם. אולם כפי שהשכל, הסטטיסטיקה והחיים עצמם מראים, דברים כן קורים, לפעמים, גם לך. מה שקרה לי בדיוק היום לפני שנה, הביא לתודעתי כמה לקחים, שמן הסתם, אף פעם לא הייתי לומדת אותם היטב כל-כך, אילולא מה שקרה.

למידתי אז במכון הפנימייתי בית-חנה, בס' פאול, מיניסוטה. במשך החודשים יולי ואוגוסט, כל לילה, לאחר יום ארוך של לימודים והוראה, ניתנה אפשרות לתלמידות ולמורות לשחות בבריכה הגדולה הסגורה של המרכז הקהילתי היהודי הסמוך. נעשו סידורים לשחיית בנות בלבד, ואנו בילינו שם הרבה ערבים נעימים ביחד, מתענגות על ההתרגעות מן הלימודים המרוכזים והאינטנסיביים.

יום חמישי אחד, בסוף חודש אוגוסט, בדיוק לפני שנה, תפסתי שבערב זה יש לי הזדמנות אחרונה ללכת לשחייה, כי עמדתי להיפרד מן המקום ביום ראשון. ברגע האחרון הצטרפתי לקבוצה, אם כי כבר לא השתתפתי בשחייה במשך כשבועיים. עם שובי לחדר-ההלבשה, כדי לקחת את חפציי, החלקתי ונפלתי על רצפת בטון מאוד רטובה. מיד ידעתי, בשכבי על הרצפה הקרה שמשהו לא בסדר. בזרועי השמאלית היתה תחושה מוזרה, ניחשתי, היא היתה שבורה.

בבית-הרפואה הפרטי הקתולי שלשם נלקחתי, היו מעט מאוד יהודים – פציינטים או רופאים. בעת שצולמתי במכון הרנטגן, הרופא האורטופדי, ד"ר ג' שבהשגחה פרטית היה יהודי, רשם מפי חברותיי דיווח על המקרה. הם הזכירו בין היתר שאני נמנית על חסידי חב"ד מברוקלין.

חיכיתי בציפיה מתוחה לבואו של הרופא ולאבחנה שלו. הוא נכנס והתבונן בי, שותק. אוה לא, הרהרתי, בודאי יש לו בשורה לא טובה והוא שוקל כיצד להודיעה לי.

הרופא עדיין עמד והתבונן בי. "את יודע מה, מעולם לא נזדמן לי לראות חסיד חי, אמיתי!" אמר. "שמעתי עליהם, קראתי עליהם, ראיתי סרטים עליהם, אך מעולם לא חלמתי שאראה מישהו מהם בביה"ר של ס' פאול, בחדר המיון!".

ובכן, ברוח ליובאוויטשית אמיתית, הסברנו – שתי חברותיי ואני – מהי ליובאוויטש ותיארנו את הרבי, ואת המכון ליהדות עבור נערות בס' פאול. הוא הקשיב מוקסם. השיחה הגיעה אל נושא התפילין. אוה כן, יש לו תפילין, אך הוא לא הניח אותן כבר 20 שנה... סידרנו מיד שאחד המורים יבוא אליו להראות לו כיצד להניח אותם שוב. לרגע כמעט שכחתי לשם מה הגעתי לשם, ביושבי בכיסא הגלגלים. "אח, דרך אגב, מה עם הכתף שלי?" הרופא נראה כיורד שוב אל קרקע המציאות, המבט התוהה נעלם. "כן, יש לך סדק בזרוע השמאלית, קרוב לכתף, זרועך תהיה בגבס במשך ארבעה עד שישה שבועות, אני אתן לך משהו להרגיע את הכאב".

אוי לא. סדק? גבס? היה עלי להתחיל ללמד בניו-יורק בעוד שלושה שבועות! מדוע הייתי צריכה להחליט פתאום ללכת לשחות הלילה? שבנו למכון הרבה אחרי חצות הלילה, היה זה לילה ארוך ומייגע ואני שמחתי ללכת לישון, אך השינה נדדה ממני, הכאב המציק בכתפי, הכבדות של הגבס, והמתיחות בעקבות מאורעות הערב, גירשו מעלי כל אפשרות של שינה. הלילה נדמה כנצח, ואילו כל הסובבים אותי ישנו שנת-ישרים.

בין אנ"ש, מצטטים לעיתים קרובות אימרה מפורסמת של ה"בעל-שם-טוב": "מכל דבר שקורה בעולם, גדול או קטן, חייב אדם ללמוד הוראה רוחנית כלשהי בעבודתו את הבורא".

בשכבי ערה במיטה, ניסיתי לחשוב מה יכולה אני ללמוד מן החוויה הזאת. התגלית הראשונה שלי היתה, שבאמת הייתי מאוד בת-מזל. אם הועידו לי מלמעלה שאפצע, הרי יכולתי להיפצע ברגל במקום ביד – שאז בוודאי היה זה בלתי נסבל הרבה יותר. הרופא אמר שהפציעה החטיאה את הכתף בכהוא-זה (שאם לא כן היא היתה יכולה להיות הרבה יותר מסובכת), והיתה זו דווקא הזרוע השמאלית ולא הימנית – חסד אדיר עבור אדם שידו הימנית פעילה יותר. אלה שני דברים נוספים "טובים". הרופא גם אמר שהסדק איננו גדול כך שהוא צופה ריפוי מהיר וקל. ובכן, אין זה נורא כל-כך, אחרי הכל, דמיינתי לעצמי כיצד ייראו השבועות הבאים, הייתי נחושה בדעתי להפוך מקרה זה לחוויה לימודית, ולא הזדמנות לרחם על עצמי ולקונן על רוע מזלי.

אור הבוקר הגיע לבסוף, ואני ביליתי את יומי הראשון במצבי החדש, הזמני, כבעלת יד אחת. כמובן, קיבלתי הרבה תשומת-לב ועזרה, וגיליתי, לראשונה בחיי, כמה חיונית עד מאוד, היא ידי השמאלית. לא יכולתי ליטול ידיים בעצמי, לנטילת שחרית או לארוחות. לא יכולתי להתלבש בעצמי, או להתקלח, אפילו לאכול היה קשה מאוד. מחשבותי נסבו לעיתים קרובות, על אותם אנשים נכים שעבורם, מצב זה, הוא תמידי. התמלאתי תחושה של הודיה על שמוגבלותי היא, תודה לא-ל, רק זמנית.

הנני אסירת תודה לכם, אבא ואימא יקרים, על שנטעתם בי את הגישה הנכונה, לראות את פציעתי בדרך חיובית זו. אני זוכרת, כיצד, בהיותי ילדה התלוננתי פעם לפניכם על כך ש"לכל אחד" יש צעצוע מסוים (חוץ ממני כמובן!), וכיצד, בסבלנות רבה, הסברתם לי: "חביבה'לה, ברוחניות – אנו מסתכלים כלפי מעלה, ואילו בגשמיות – אנו מסתכלים כלפי מטה. לימדתם אותי שבענינים רוחניים, אסור לנו להשוות עצמנו לגרועים מאיתנו. להיפך, עלינו להסתכל מעלה על הטובים מאיתנו וללמוד מהם. באשר לעניינים גשמיים, אסור לנו להשוות עצמנו לאלה שעולים עלינו ברכושם, דבר המוביל לקנאה, רחמנות-עצמית, וחוסר שביעות-רצון. אדרבה, עלינו להשוות את עצמנו לאלה שיש להם פחות מאשר לנו – מה שיביא לתחושת סיפוק והודיה על מה שיש לנו. לקח זה מימי הילדות חזר אלי אז בבהירות כה רבה, וכיום ב"יום השנה" הזה אני נזכרת בכך פעם נוספת.

דבר אחר שנזכרתי בו היה, כיצד הבטחתי לעצמי שלעולם לא אקבל את העובדה שאני יכולה להשתמש בשתי ידיים, כדבר מובן מאליו. ביום שהורידו לי את הגבס חשתי כאסיר שהשתחרר מכלאו. כמה נפלא הרגשתי, כאשר יכולתי לעשות דברים בעצמי מבלי להיות תלויה באחרים שיעזרו לי. כמה ענווה מילאה את ליבי כשראיתי שה' יכול לתת וגם לקחת כל-כך מהר. אני יודעת שאף פעם לא הייתי מתמלאת הערכה לדבר כזה, הנראה כדבר פעוט, אילולא הייתי מנועה ממנו לתקופת-מה. הייתי המומה מריבוי הברכות שהושפעו עלי מאת הבורא יתברך, בחינם – ראייה, שמיעה, דיבור, שימוש באברי, כישרונות... והרשימה ארוכה. הזרוע השבורה, בסופו של דבר עשתה אותי מאושרת יותר ומלאת הכרת תודה על כל הדברים שהתברכתי בהם.

תמיד הייתם אומרים לי, שה' בחסדו הגדול, ממלט אותנו מעונש כבד בהחליפו אותו בקטן יותר. אמרתם לי, כי דבר שהרבה אנשים רואים בו עונש או "רע", בעצם, אינו אלא אמצעי מטהר לנשמתו של ה"נענש", ובא עליו לתועלתו. הזוכרים אתם שסיפרתם לי פעם משל, שאם ילד מלכלך את עצמו בלכלוך קל. ההורה יכול להסיר את הלכלוך במטלית רטובה, או במים קרים. אך אם הילד מתכסה כולו בבוץ או בלכלוך דביק, אזי ההורה המודאג, ישתמש במים חמים יותר, או אולי במטלית מחוספסת, כדי להסיר את הלכלוך לגמרי. האם ההורה אכזר? כמובן שלא. ההורה "מכאיב" לילד רק כדי שיוכל שוב להיות נקי. ברור שהזרוע השבורה היתה רק מכה קטנה, ותקוותי שיצאתי בה ידי חובת משהו חמור יותר.

משהו אחר, שאולי הוא החשוב ביותר, קרה כתוצאה מהמקרה הנ"ל. בגלל זרועי השבורה, ראה הרופא היהודי, ד"ר ג' בפעם הראשונה בחייו, חסיד בגודל טבעי. מה שהפתיע אותו באמת היתה העובדה שחסיד כזה לא היה ישיש דובר אידיש מן העיירה (אם לא אורגינאלי אז בוודאי בעל סגנון-חיים זהה), עם זקן לבן ארוך, אלא דוקא נערה אמריקנית צעירה הדוברת אנגלית והולכת לשחייה. זה הרס את הסטריאוטיפ שנקבע בדמיונם של אנשים רבים. נראה כי אנשים מתרשמים מאוד מן העובדה שלא רק רבנים קשישים הם חסידים. עלינו, הנשים והנערות, מוטלת חובה עצומה לספר לאחרים בגאווה מי אנו ומה אנו מייצגות.

גם לבו של ד"ר ג' נרעד למראה ההתלהבות שלנו ביחס ליהדות, וכיצד כל המחשבות על הכאב והפציעה נדחו הצידה בעת שדיברנו אליו בפשטות כדבר יהודי אל יהודי. חסיד צריך לחשוב על הזולת לפני שהוא חושב על עצמו. חשוב לדעת שכל יהודי – אפילו אם הוא נקרא דוקטור או סיר, או פרופסור, עורך-דין או שופט – יש לו "נקודה יהודית" בלבו. אם פונים אל "היהודי" ולא אל "הדוקטור", מועבר המסר ישירות מהר מאוד.

היה מדהים לראות כיצד הדיון אודות היהדות הפך במהירות למעשה בפועל – תפילין. כשד"ר ג' סיפר על חוויות ילדותו בביה"ס של יום ראשון, ועל הבר-מצווה שלו והתפילין, היה ניכר שהוא שכח לגמרי שהוא רופא אורטופד עסוק הבודק פציינט של חדר-מיון, אחר חצות הלילה. כל-כולו היה תפוס בנושא היהודי, מחשבותיו התמקדו באופנים שבהם יוכל ללמוד יותר על חסידות חיה ועל חייו של חסיד. בלי ספק, הוא סקר ברגעים אלה את כל "נשמת" היהדות, שלמרבה הצער, מעולם לא נזדמן לו לפגוש. כפי שנאמר בחסידות: "בשעתא חדא וברגעא חדא" – מן הקצה אל הקצה. מי יוכל לדעת או אפילו לשער את השינוי המשמעותי שמקרה כזה יכול לחולל?

כמה לקחים מאוד חשובים ניתן ללמוד מן המקרה הזה: אם אפילו זרוע שבורה יכולה להביא יהודי אחד קרוב יותר ליהדות, אז בודאי כל מקרה אחר יכול, וצריך להשתמש בו כאמצעי להפצת יהדות ולחיזוק תורה ומצוות. כל מאורע, הוא בפוטנציאל צינור ל"הפצת המעיינות חוצה", אך עלינו להיות קשובים וערים לכך, כדי שנוכל להיענות לרמזים הנכונים בזמן הנכון.

יותר מכך, אם חוויה הנראית כ"רעה" מביאה בעקבותיה תועלת רוחנית ליהודי אחר, זו ההוכחה שהדבר ה"רע" הוא למעשה, בסופו של דבר, דבר טוב, כי ברור שדבר רע באמת אינו יכול להניב תוצאות טובות. מכל מקום, לא תמיד ניתנת לנו הזכות לראות את הטוב הזה בצבעים כה חדים.

כאשר היום, בחודש אלול אני חוגגת בשקט ובפרטיות את "יום השנה" הזה, אני נזכרת שוב להודות לה' על חסדו זה, שלימד אותי כל-כך הרבה לקחים חשובים, ועל שנתן לי את הזכות להיות בת להורים חכמים ונפלאים כמותכם.

באהבה,

בתכם, נחמה

הקודם הבא
 
Ner Nechoma
© 2024 Ner Nechoma
עברית  English