חכמת לבה של נחמה גרייזמאן

פרק תשיעי: סוף-דבר

שלום בית – מסירות נפש של אשה

(מתוך שיעורים שמסרה)

מהו בדיוק שלום בית? בתמצית, פירושו ליצור אחדות והרמוניה בין דברים שונים – משימה קשה מאוד! אף על פי כן, ככל שהדבר נראה קשה. זו חובתנו, זכותנו ואחריותנו כעקרות-בית, העיקר והבסיס של הבית היהודי.

מדוע ברא ה' גם גברים וגם נשים בעולם הזה? אולי כדי ללמדנו ענווה, כיוון שנבראנו בלתי-שלמים, ואנו נדרשים זה לזה להשלמה. רק עם החצי השני, יכולה להיות שלמות. יחד עם הבעל יכולות אנו למלא את תפקידנו בהבאת קדושה לעולם הזה על ידי הבתים שלנו שהם בבחינת מקדש-מעט.

הדרך היחידה שבה יכול השלום לשרור בבתינו, היא כאשר אנו שלמות עם תפקידנו ושליחותנו. מה שננסה לעשות כאן, הוא לשפוך אור על שני הדברים האלה.

הבה נבחן מקרוב יותר את השאלה, מדוע ברא ה' שני מינים? מדוע לא ברא ה' עולם של גברים בלבד או נשים בלבד? ואם נאמר שהדבר הוא כך כדי שנוכל ללדת ילדים, זו אינה תשובה, כי ה' הוא כל יכול, והוא היה יכול לארגן את הדברים כך שגברים יוכלו ללדת ללא הנשים, הרי ה' איננו מוגבל על ידי חוקי העולם שהוא עצמו ברא. מכאן, שחייבת להיות כוונה מאוד ספציפית בבריאת שני מינים נבדלים, שכל אחד מהם,יש לו תפקיד ייחודי, וכן כוחות, ויעדים ושליחות ייחודיים לו. וכוונה זו היא, אולי, שכל אחד מהם, גם הגבר וגם האשה, יכירו בכך שהם רק חצי של שלמות אחת. התורה מלמדת אותנו שאדם שנולד הוא באמת רק חצי אדם. אחת הסיבות לשמחה הגדולה בשעת חתונה, היא העובדה שכל אחד מן החצאים מצא את חציו השני שאבד, ועתה סוף סוף הם מתאחדים לשלמות אחת.

הרעיון הזה, שכל אחד מאיתנו אינו אלא "פלג-גופא" של דמות יותר גדולה – שהיא יחידה שלמה – עוזרת לנו להבין באמת, את תפקידנו בעולם הזה, היינו למצוא את חציינו השני. ברגע שמצאנו זה את זה ונישאנו ובנינו בית, עלינו להבין שאנו חייבים לתפקד כיחידה אחת עד עולם. פילוסופיות זרות רבות של המערב וכן הפסיכולוגיה המודרנית, מנוגדות באופן ישיר ולחלוטין להרבה ערכים של התורה, כמו הרעיון המודרני של עצמאות למשל, כשכל אחד מבני-הזוג רשאי להחליט החלטות משלו, לכל אחד פנקס צ'קים משלו, ושם משפחה משלו וכו'. אולי הם נשואים, אך כל אחד מהם הוא אדם לעצמו, בלתי תלוי בחציו השני. התורה אומרת שכאשר איש ואשה באים בברית הנישואין הם נעשים יחידה אחת. לפני זמן לא רב, אמר הרבי דברים שלא שמעתים קודם, ומאז אני מספרת זאת לאחרים בכל הזדמנות. לדעתי זה רעיון כה מלהיב: כאשר ה' נתן לעמו את עשרת הדברות הוא העדיף לתיתם על שני לוחות נפרדים מאשר על לוח אחד. הוא יכול היה לחרוט אותם על לוח אבן גדול אחד, אך הוא לא עשה זאת. מה זה בא ללמדנו? ישנן נשים החשות מקופחות, הן רוצות להתעטף בטלית ותפילין, להתפלל לפני התיבה ולעשות את כל הדברים שהגברים עושים, אך הן אינן יודעת שלמעשה, מכיוון שבני-הזוג הם ישות אחת, הרי שכאשר הבעל מניח תפילין, מתחלקים השכר והזכות של המצוה בין שניהם בשווה. הנה זה כשלעצמו הוא השלמה יפה. השידוכים נעשים בשמים, ו"ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני". מן היום שהילד והילדה נולדים עוברת תקופה די ארוכה עד שהם נישאים זה לזה. אף על פי כן, בתקופת הביניים הזאת מקבל כל אחד מבני הזוג את הזכויות והשכר הנזקפים לזכותו של החצי השני שלו. משמעות הדבר, שחתנך המיועד בקצה השני של העולם כבר מזכה אותך בשכר על ידי תפילותיו והמצוות שהוא עושה וכן להיפך.

זו תפיסה מאוד יפה, ובמסגרת זו ומתוך הבנה כזאת, ברור שכאשר שני החצאים מתחתנים אין שום תחרות ביניהם. הוא מאושר במה שהוא עושה והיא מאושרת במה שהיא עושה, וכל אחד מהם מקבל את כל שכר המצוות שהשני עושה. הבעל ואשתו משלימים זה את זה. התורה רואה בכך עבודת ה' בדרך הטובה ביותר.

לבנות בית שבו ישכון שלום

הייתי רוצה להיכנס קצת יותר עמוק לתפקיד האשה, כיוון שאנו נשים, ומן הראוי שנסקור את הנושא מכל צדדיו, כולל גם את האופן שבו האשה משלימה את תפקידי בעלה.

אחד התפקידים של עקרת-הבית בנוסף לטיפוח וחינוך הבעל ושאר בני הבית הוא עבודות משק-הבית וטיפול בילדים. אינני באה לפרט כמה שעות ביליתי בעבודות-בית, או את מספר השעות הנוספות הנחוצות לכל ילד נוסף. אך עליכן לדעת, שלעיתים, קשה מאוד להסתדר עם "X" שעות אלו. יש נשים שחשות שזו משימה בלתי אפשרית, משום שברגע שאת מסיימת את העבודה עלייך להתחיל שוב הכל מחדש, ואז הנה פסח מתקרב, הבית מבולגן... וכך אנו תמיד עובדות ואף פעם לא גומרות. חברה שלי ואני, נאנחנו פעם ביחד על העבודה הרבה שאי אפשר לגמור אותה אף פעם. ואז אמרה, "נחמה, כשהעבודה נגמרת, היא נגמרת, אך הלוואי שתמיד נהיה באמצע, בלי עין הרע, קבלי זאת באהבה, ואל תניחי לזה להתבזבז".

ברור שאם נוכל לפתח גישה חיובית בדרך כלשהי, תיראה לנו העבודה הרבה פחות מייגעת.

כפי שכל אחת יודעת, אנשים מתחלקים לשתי קבוצות. ישנם ה"קוטרים" שתמיד מוצאים משהו "לקטר" ולהתלונן עליו. באופן אישי, אינני מבינה את הסוג הזה של האנשים שהם תמיד-שם-כדי-להתלונן.

וישנה הקבוצה השניה של אלה שצריכים להאזין ל"קוטרים". הם בני-המזל, כי הם צריכים לחיות עם התלונות רק לפעמים, בעוד ש"קוטרים" צריכים לחיות עם עצמם כל הזמן. אנשי הקבוצה השניה הם בעלי הסתכלות חיובית כל הזמן. עכשיו, כאשר הילדים, או הבעל, או החמות שייכים ל"קוטרים", זה גרוע מאוד. אך יש דרך שבה תוכלי להימנע מלכעוס עליהם והיא, לחשוב מחשבות חיוביות אודות עצמך כאשה. לפניכן כמה מן התרופות נגד "קוטרים", האהובות עלי ביותר. אם ברצונכן להדביק אותן על המקרר שלכן, הרשות בידכן לעשות זאת.

בעת שה' הכין את עם ישראל למתן תורה הוא אמר למשה, "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל". המפרשים מסבירים שהכינוי הראשון מתכוון לנשים שלהן חייבים לומר קודם, והכינוי השני לגברים, שלהם נאמרים הדברים רק אחר-כך. מדוע בסדר זה? מפני שהכל תלוי בנשים. אם הן אכן תרצינה להשריש את התורה והמצוות בבתיהן! אחרי כן מבטיח ה' שאם יקבלו את התורה יהיה עם ישראל לממלכת כהנים וגוי קדוש. התורה מודיעה לנו שכולנו עתידים להתעלות למדרגת הכהנים. לפני שנים אחדות, דיבר הרבי בכנס נשי ובנות חב"ד והסביר באריכות את תפקידיהם של הכהנים שעבודתם היא עבודת-הקודש בבית-המקדש. ובכן, נראה לנו, שהגבר עובד את ה' בכל מיני מצוות – תפילין, ציצית, מזוזות. כל זה מאוד יהודי, מאוד סמלי, מאוד דתי, ואיך עובדות הנשים את ה'? נראה כי ה"עבודה" שלהן היא שטיפת כלים, בדיוק כמו זו של אשה שאינה-יהודיה. בזה שהיהודיה מכסה את ראשה במטפחת – אין די כדי לתת לה חוויה יהודית מרוממת. מה בכל מה שאנו עושות שונה כל-כך ממה שנשים שאינן-יהודיות עושות. או ממה שנשים שאינן-דתיות-עדיין עושות? האם יתכן שזה כל מה שעלינו לעשות בעבודת ה' שלנו? הדבר נראה כתפקיד בלתי מלהיב כלל. הייתי מעדיפה לשכור משרתת לעשות זאת.

אולם, הבה נבחין לרגע מה עשו הכהנים, עובדי ה', בבית-המקדש. למעשה, הם היו עקרות-הבית. אחת העבודות החשובות בביהמ"ק היתה ניקוי המנורה. כל יום היה צריך לנקותה ולהכינה. עבודה אחרת היתה, הכנה ובישול של המנחות העשויות סולת בלולה בשמן במחבתות שונות. חלקן בבישול, חלקן בטיגון וחלקן באפייה. חלק מ"עבודתו" של הכהן היה בישול. הדבר לא נעשה על ידי פועל שכיר. עקב ריבוי הקרבנות שהיו מקריבים בבית-המקדש, והרצפה שהיתה מתלכלכת, היתה לכהנים עבודה נוספת – לשטוף את הרצפות, לפעמים אפילו מספר פעמים ביום. וכן, היו כהנים שתפקידם היה להשגיח על עצי המערכה עבור המזבח, לראות שלא נרקבו ושאין בהם תולעים. אם היו כאלה, הם נפסלו ולא יכלו לשמש למזבח. אחרים כיבסו ותיקנו את הבגדים שהכהנים השתמשו בהם לעבודת-הקודש. והיו עוד עבודות לרוב. הכל נעשה על ידי הכהנים עצמם. ממש "בעלעבאטישקייט", אם תרצו, אך הם עשו את כל זה. לא היה שום "הלוואי ויכולתי לשכור מישהו שיעשה ואני יכולתי לעשות משהו רוחני יותר". הם ידעו שבזה שהם מנהלים את בית-ה', הם עושים את ה"עבודה" הנעלית ביותר.

אלו מכן שיש להן רקע בחסידות, יודעות שאחד הרעיונות הקשים ביותר שהחסידות עוסקת בהם הוא המושג של גשמיות. החסידות, ובייחוד חסידות חב"ד, מדגישה שהרעיונות המופשטים חייבים להתלבש בתוך מציאות ממשית בעולם הזה הגשמי. הרעיון הוא, לא לשבת וללמוד תורה כל היום – אדרבה, "המעשה הוא העיקר". אנו מאמינים שכל דבר בחיינו- בית, בגדים, מזון – כל דבר גשמי בעולם יש להעלותו לקדושה. זה מה שה' רוצה מאיתנו. אינך יכול לעשות זאת אם לא תתעסק עם הגשמיות. הקב"ה נתן תפקידים נבדלים לגברים ולנשים. בתפקיד הגבר יש פחות שימת-לב לפרטים הרבים והמגוונים של החיים בעולם הזה. לעומת זה, תפקיד האשה מקיף אין-ספור פרטים קטנטנים, כולל כל המרכיבים הרבים שבביתה – הכביסה, הילדים, החיתולים וכו', כל הפרטים המצטרפים יחד ל"בית". אולם אין הכוונה שאנו פשוט אמורות לנהל משק-בית, אלא להפוך את הבית לבית-מקדש. כל בית יהודי הוא מקדש-מעט. נשאלת השאלה כיצד בפועל הופכים את הבית למקדש? איך תעשי שביתך יהיה שונה מביתו של הגוי – שיהיה ניכר בו שהוא בית של יהודים שומרי-תורה? והתשובה היא, על ידי הכוונה, על ידי שיודעים מה היא התכלית.

התכלית שאנו צריכים לשאוף אליה היא, לעשות את בתינו, בתי-תורה, ושהתינוקות שלנו, שאת אפיהם אנו מקנחים תמיד ואת בגדיהם אנו מתקנים ללא הרף, יגדלו להיות יראי-שמים.

זו התכלית שעלינו לחזור ולהזכירה לעצמנו בעת שאנו מכבסות, מבשלות ומנקות. בשיחה בנושא זה נכנס הרבי, פעם, לפרטי פרטים באופן שאיננו רגיל לעשות, והודה בקושי הרב שבמשימה זו. הוא הדגיש עד כמה חשוב שאשה תעשה את ביתה אכסניה לתורה.

ועוד אמר הרבי, שכל תפקיד שה' הפקיד בידינו, איננו כזה שאפשר לעשותו דרך אגב, מתוך אדישות. כל אחד מתפקידי האשה דורש מידה עצומה של עבודה וריכוז, והם אינם קלים. "לשמור את הראש מעל המים" איננו דבר קל. קניות אינן דבר קל, לגדל את הילדים, זה לא קל. זו משימה קשה, התובעת מאמץ וגוזלת זמן. היא נוטלת ממך את כל המרץ, ובקושי יש לך זמן למשהו אחר. אשה עלולה לחשוב שנעשה לה עוול בחלוקת הנטל. בעלה מקבל את כל הרווחים עבור כל המצוות שהוא עושה, בעוד שהיא רק שומרת על ה"עסק", אולם הרבי אמר שההיפך הוא הנכון. דוקא היא "עקרת-הבית", מלשון עיקר ושורש. היא היסוד שעליו בנוי כל הבית. לולא היא, אין גוף שהנשמה יכולה לשכון בו, אין בית שהתורה יכולה להתאכסן בו.

כאשר ברא ה' את העולם, הוא נתאווה שתהיה לו "דירה בתחתונים" (בעולם התחתון) שיוכל לשכון בה. ה' רוצה שאנשים יקחו את הגשמיות ויהפכו אותה לרוחניות. החסידות מלמדת שה' ברא את עולם הגשמיות מן הרוחניות, ומחובתו של האדם להעלות את הגשמיות ולהפכה לרוחניות על ידי שהוא מכניס בה נשמה.

כאשר עקרת הבית עושה את עבודותיה מתוך כוונה לתכלית יותר עליונה בחיים, ובשמחה; וכאשר היא מבינה שהיא, בעצם, ממלאת תפקיד של כהן, כשכל מעשה שהיא עושה חדור ברעיון שביתה הוא מקדש מעט, אזי בהכרח, היא תעשה כל דבר בהרגשה אחרת לגמרי. אך יש עוד בנושא זה.

כשהוקם המשכן במדבר, הוא היה עשוי משלושה-עשר חומרים שונים – זהב, כסף, עורות בעלי-חיים וצמר, עצים ועוד. כל אלה היו חומרים גשמיים, ובכל זאת, תכליתם המוצהרת היתה רוחניות.

חכמינו ז"ל אומרים שהנשים תרמו יותר לבנין המשכן מאשר הגברים. הרבי מציין שזה שבחן של הנשים. האשה מבינה יותר ("בינה יתירה ניתנה באשה"), וסולם העדיפויות שלה ברור לה – שהרוחניות חייבת לרדת לעולם הזה הגשמי. הכרה וידיעה זו של הנשים טבועה בעצם מהותן, וזו הסיבה שאשה אינה צריכה ברית-מילה, כיפה וציצית וכד', מכיוון שהיא יודעת – וזה חלק מטבעה כאשה – שהרוחניות צריכה מקום לשכון בו, היינו בית, והיא מביאה את הרוחניות אל תוך ביתה.

חשוב שהאשה תדע שכדי למלא את תפקידה, ולעשות את ביתה לבית יהודי, כדי לגדל את ילדיה ליראת שמים, דרושה עבודה רבה. כמות עצומה של עבודה נכונה לה, והיא דורשת התמסרות רבה. אולם, אף על פי כן, הרבי מצביע על כך שהקב"ה אינו "מבקש אלא לפי כוחן". הקב"ה אינו מטיל על אף אחד משימה שאינו יכול לעמוד בה. מדוע, אם כן, כל-כך הרבה נשים חשות שנשים אחרות יכולות להסתדר, אך הן אינן יכולות? התשובה על כך, טמונה בהן.

אימרות חכמינו ז"ל אינן רק אימרות נאות או חכמות, הן חלק של התורה וכל אימרת חז"ל תקפה מן היום שנאמרה עד ביאת המשיח (וגם אז תהיה נכונה). חז"ל אומרים לנו ש"אין דבר העומד בפני הרצון". מבין כל כוחות הנפש, הרצון הוא בעל העוצמה המרובה ביותר. כאשר הרבי רצה לשלוח מישהו בשליחות שהיתה מאוד מאוד קשה, האם בחר תמיד במישהו מאוד חשוב ומוכשר? לאו דוקא, כי כאשר יש לו לאדם רצון חזק לעשות דבר-מה, הוא מוצא בתוך עצמו את כל הכוחות והכישרונות הנחוצים למילוי שליחותו. אף אחת לא צריכה להיוולד עם כישרון לניהול משק-בית, כדי להיות עקרת בית טובה. מה שחשוב הוא, כמה רצון יש לה להצליח בכך. כמה מאמץ היא משקיעה כדי ללמוד איך לעשות זאת. האם היא מדברת עם משפיעה? יש הרואות בעבודות-הבית דבר קל ויש הרואות אותן כדבר קשה, אך אף פעם אין אנו צריכות להאשים את המצב הנתון. אם יש רצון להתמודד, אזי תימצא גם הדרך לכך.

לפני זמן מה, יזם הרבי מבצע חדש, "עשה לך רב" – קח לעצמך משפיע שיוכל לייעץ לך ולהורותך דרך ברוחניות. רוב הדיונים עם הנשים שביקשו שאהיה להן משפיעה, נעו סביב עבודות-בית וילדים. כולנו נשים, וזה חלקנו בעבודת ה'. כנשים, איננו צריכות לדבר אך ורק על לימוד ותפילה. הדבר העיקרי בחיינו הוא הבית, ואם יש לנו בעיות הקשורות בו, איננו צריכות לחשוב על שום דבר אחר. אנו עובדות את ה' דרך בתינו ומשפחותינו.

מסירות נפש של אשה

לפני זמן לא רב, העניק לנו הרבי ראיה פנימית מופלאה בנושא מסירות הנפש של אשה. השיחה היתה בשבת פרשת ויחי. יעקב אבינו היה על ערש דווי והוא שלח לקרוא ליוסף. הוא סיפר ליוסף שיומו קרב וביקש ממנו שישבע לו כי יקברהו בארץ ישראל, במערת המכפלה, היכן שקבורים אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ולאה. אז הסביר ליוסף מפני מה קבר את אימו רחל, באמצע הדרך, במבואות בית-לחם, ולא במערת המכפלה. רחל היא שביקשה מה' להיקבר שם, כי ראתה בנבואה שבני ישראל יחטאו, יטמאו את בית-המקדש ועל כך יוגלו מעל אדמתם. ובהיותה על אם הדרך, תוכל להיות להם לנחמה וכפרה על עוונם, כי היא תבכה ותבקש עליהם רחמים. ואכן, דווקא רחל זכתה בהבטחת ה' "ושבו בנים לגבולם". את זאת סיפר יעקב ליוסף. אכן, להיות קבורה במערת המכפלה, זו זכות גדולה – כי המקום הוא מקום קדוש. בכל זאת, ויתרה רחל על זכות זו מתוך מסירות נפש בדרגה עליונה. היא ויתרה על טובתה האישית עבור עזרה לזולת. כך ניסה יעקב להסביר ליוסף את גדולתה של אימו.

לכל אשה יהודיה יש דבר דומה בפנימיותה – הוויתור על טובתה האישית וזכויותיה לתועלת הזולת, אם זה בעלה או ילדיה. לפעמים, אנו "נופלות על האף" והיינו רוצות לשכב לישון, אך איננו יכולות, כי אנו צריכות לטפל בחליפה של הבעל ליום המחר, או לדאוג לבגדי הילדים. "הייתי שמחה לעשות זאת, אך אינני יכולה – בגללם". אלה הם חייה של אשה יהודיה. כל רגע בחייה וכל פעולה, אינם אלא עבודת ה' יתברך.

זו גם הסיבה לכך שילד שנולד לאם יהודיה ולאב שאינו-יהודי, הוא יהודי במאה אחוז. כי הפנימיות, הנשמה, באה מן האם. אם הילד נולד לאב שהוא צדיק גדול אך האם איננה יהודיה, הילד איננו יהודי. נקודה. על פי האב נקבע אם הבן הוא כהן, לוי או ישראל; אם הוא משבט ראובן, שמעון או יהודה, אך אם הוא יהודי או לא – זה תלוי באימו. יעקב אבינו נקבר במקום קדוש, רחל לא נקברה במקום קדוש, אך המקום התקדש על ידה אחר שנקברה בו.

זה, בסופו של דבר, ההבדל בין תפקיד האיש לבין תפקיד האשה. האיש עובד את ה' בענינים שהם בעצמם כבר מקודשים, בעוד שהאשה עובדת את ה' דרך הפעולות היום-יומיות שהיא עושה עבור הזולת – ובעשותה אותם, הן הופכות למקודשות. כפי שהרבי אמר – "הגשמיות של הזולת, היא הרוחניות שלך". כאשר את עושה משהו עבור עצמך את מצליחה ליהנות מזה רק במשך שעתיים או קצת יותר. אך אם את עושה אותו דבר עבור הזולת, זו מצוה, כי כל דבר שאנו עושים עבור הזולת, הוא מצוה.

עוד רעיון מעניין אנו מוצאות בחומש. לצלפחד היו חמש בנות, הן התרעמו מאוד על כך שההלכה אומרת כי הירושה עוברת מן האב אל בנו, ומכיוון שלצלפחד לא היו בנים, הן לא היו אמורות לקבל נחלה בארץ ישראל, ובדיוק כשם שהנשים אהבו את המשכן ותרמו לבנייתו יותר מן האנשים, הן אהבו גם את ארץ ישראל, ועתה הרגישו מקופחות. "אין זו אשמתנו שאין אנו בנים אלא בנות". ואז, ה' אמר למשה. "כן בנות צלפחד דוברות". טענתן נכונה, פעמים רבות הנשים טוענות, "לגברים יותר טוב. מדוע אנחנו צריכות תמיד לקבל את הצד הלא מוצלח של העיסקה. את ההריונות והלידות? גם אנו רוצות ללכת, לעשות דברים, ללמוד. מדוע עלינו להישאר מחוץ לענינים? בודאי ישנן דרכים לכך שגם את תוכלי לטעום מן הרוחניות. אל תשכחי שה' הוא השותף השלישי בניהול ביתך. ולכן, כאשר המצב נעשה קשה מדי, עלייך לזכור זאת ולפנות אליו: "ה', אתה חייב לעזור לי להתארגן, אתה חייב לעזור לי להשיג את הכסף, הרי אתה שותף". ואל תזלזלו בכוחה של תפילה מן הלב של אשה יהודיה כשרה.

הרבי אומר שאנו הדור האחרון שלפני בוא המשיח, ועלינו להתכונן לבואו, אנו יכולים לעשות זאת על ידי שנכניס יותר קדושה לתוך חיינו. כיצד? בכך שנהפוך כל דבר לחוויה יהודית, חדורה בהכרה יהודית. לדוגמה: שימו קופסת צדקה בכל חדר מחדרי הבית. היפטרו מצעצועי חיות טמאות, תחגגו את ימי ההולדת באופן מתאים... פתאום כל אותם דברים שאינם יהודיים באופן מיוחד, הופכים להיות יהודיים. זה חלק מן התוכנית להביא יותר קדושה לתוך החולין ולעזור לנו להתכונן לקראת העידן החדש.

הרי לפניכן משמעות נוספת של המושג "שלום בית"; אנו – בהיותנו הפנימיות והנשמה של בתינו – חייבות לחיות בשלום עם חובותינו ושליחותינו, ואז לא תהיה יותר שאלה של "שלום בית", כי בתינו יתנהלו בשלמות ובשלום.

ה' אינו מבקש אלא לפי כוחנו, וכולנו יכולות להזכיר לעצמנו כמה מן הדברים שדיברנו עליהם הערב. אנו יכולות לעבוד ולזכך את מוחנו וליבנו ונזכה למה שאמר שלמה המלך, שכאשר משיח יבוא נאכל לא פחות ולא יותר ממה שבישלנו בעצמנו. נקבל בחזרה את כל מה שהשקענו בעבודת ה'. הבה ניגש כולנו, ואני בתוככן, לעבודה בכל הנ"ל. זו עבודה לכל החיים, אך אנו נעשה ונצליח.